| 7/2008
הוויה
אני עסוק בכתיבת מאמר ברב פרפקציונזם מתיש, למי יש כוח להתרכז?
בימים הקרובים אני פוצח ביומיים נסיון באיזה מקום.
תוך כדי מבול ימי הולדת שנחת על אזורנו, עבודת תרגום שרודפת אותי בסיוטים, מגעים עם פאב לגבי הפקת ערבי להקות,
והכל הכל מסביבי, בנקים ודואר, זמן הולך ופוחת, אולי התרגלתי לשפע הזמן הזה, התפנקתי לאחרונה הרבה יותר מדי,
אני כבר לא זוכר מה היה, אין לי זמן נפשי, הרי טכנית אני יכול לסדר הכל, זה שטויות, באמת שטויות.
והיא מנגד, מרגיעה אותי, בסוף יום סהרורי אני יכול להתרפק על ברכיה, לחייך והיא תלטף ותהיה שם,
תקבל אותי כמו שאני, תנשק אותי ותאהב,אני בכלל לא רגיל לרגש שכזה כלפי, לפעמים אני תוהה-בוהה איך זה קרה בכלל.
אוף, את לא יודעת כמה את חשובה לי, כמה את בשבילי, התקווה האחרונה, אי של שפויות,
אני כל כך רוצה שיהיה לך טוב, שיהיה לנו טוב, שנבנה חיים משותפים, ואני לא מדבר על חתונה וילדים, פשוט "אנחנו" ו"שלנו".
אתמול כמעט דרשתי לעבור לגור איתה, הכל באימפולסיביות הזויה, קצת קשה לנו בחיים, אז הופ, קופצים ביחד על העגלה ושמים גז,
(או פשוט צועקים "הויסה!" בעצבים).
אני על סף הסחרחורת, לעיתים מרחף באוויר כשאני הולך ברחובות העיר, כשלא
עובדים ועובדים זו זמנית והכל מלא חרדות לבטים ופקפוקים, לא באמת יודעים
מה עכשיו ומה אחר כך, לאן הדרך הזו מובילה והיכן יש לעשות פרסה.
תוך כדי הנסיעות האלה לחיפה, ליקום המקביל,
ובעיר הזו לילות חמים ובקרים מסנוורים, והרחוב הומה אדם.
אני מקווה שיהיה טוב בקרוב, שאני אדע שהכל הולך טוב, שזה ברור, שיש מרשם לחיים, שיש דרך לצעוד, שיש מטרה ושלטים,
שבגיל 27 הטרי הזה אני אצליח בכל אשר אלך וארצה ואשאף ואשיג ואעלה לא רק כדי לרדת.
(אולי בסופשבוע אסיים את המאמר ואעלה אותו לכאן, בא לי להפוך אותו לעבודה מחקרית אוטודידקטית של אלף עמוד)
אני מת עליך,
מתמתמת.
(את גוף שני, גוף שלישי וברגעי דמדומים גם גוף ראשון)
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
