אולי אני יכול, אולי זה לא הסוף, עם כל שערה שנושרת החלום נסדק, החיים נסתמים לך,

גומרים הולכים, נעלמים.

אולי עוד אצליח, יש לי עד גיל שבעים, מה יש לי בכלל, עד גיל כלשהוא,

מהי תוחלת החיים של עידו ממוצע?

אולי עדיף לחיות ברמה, על הגובה, על הקלאסה, ברקיע היהלומים.

מה הייתי יכול לעשות, אולי נועדתי לחיים האלה, זו לא היתה בחירה שגויה.

החיים הולכים להם מדחי אל דחי, אבא הרי אמר לך בגיל קטן שזה יסתיים בבכי,

כל הגלאם הזה לא שווה כלום, אבק כוכבים, שובל אבקת האסטרואיד, בררת היקום,

האמנות היא תוספתן חסר משמעות בנחל הרקב, אפיק שמסתיים באדמת טרשים,

מיליליטר גשם לא ירד עלינו גם אם נפער את פינו ונביט השמיימה במשך שארית ימי חיינו.

מה יקרה בפעם הבאה שאמצא את עצמי עובד באיזה מזנון, איזו קופה מצלצלת, מוכר את עצמי לדעת, דופק שעון במחזוריות בלתי מורגשת. זהו המבחן שלי, מבחן הזמן, הרגע, המומנטום האבוד,

כל טעות הכי קטנה תעלה לי בשנים של השפלה, אני לא הופך צעיר יותר, רק מצטער.

השעות חולפות מבלי משים, רק אתמול עמדתי על הבמה השחורה ואמרתי: אני.

הייתי בן 15 וידעתי, ידעתי בקול ; נערי שטרם התחלף, בחולצת מלמלה מגוחכת, הצבעתי על מקומי בעולם ורציתי להיות גדול, לשחק את הקלאסיקות; לנסוע בואן הזה עם הנהג,

תוך רוח בשערי  יביאו אותי אל מעבר לרחובות, אל המקום שבו נבקעת השגרה,

נתלשת מלוח השנה בלחש פרוע ומהדהדת עד לירכתי האולם המוחשך,

מקום בו היא תחייך אליך ותגיד, אתה רואה, ידעתי שאתה יכול, ידעתי עוד ב96',

 ;ולמה פקפקת בעצמך בכלל כל השנים הללו?

כולם אמרו שלא אחזיק מעמד, ולא בטוח שאחזיק, לעיתים אני מכוון את השעון ומתכווץ בתוך עצמי, אולי אכנע, אולי אגיד לעצמי, לכולם, טוב, נצחתם, אני חף מהיומרה הנוראה שלי, לא מתעסק ביצירה יותר, לא כותב אות אחת, לא מפיק כלום, לא משחק, לא מאלתר, לא יוזם, לא ממציא, לא מקריא, לא מנחה, לא הוגה, לא שוגה.

אלך ואעבוד בשקט, בעבודה הריאלית שלי, אחכה לתלוש בשלווה, זו תהיה המדיטציה המושלמת, זבנות תמידית, לבלרות שולית, ומה רע בלהיות מתכנת שואלים אותי, ומה רע בלהיות פרסומאי ומה רע בלהיות מהנדס, ומנהל חנות, ומה עם אוניברסיטה על הדרך?

אני בכלל אוהב השכלה, אוהב ללמוד, לעיתים אני מוצא את עצמי אוהב נלהב של האקדמיה,

אני בצד שלכם!

ואיזה מן תירוץ זה, הם שואלים, אין לך זמן ללמוד בגלל האמנות? כנראה שזו בטלנות טהורה, תירוץ שמטרתו לא להתקדם בחיים, חוסר מיצוי הפונטציאל, אתם יודעים מהו הפונטציאל שלי? התשובה מונחת בכיסכם?

את עוגית המזל שלי עוד לא פגשתי, זו את, או שאת סתם טעימה?

כנראה שלא חוסר מוחלט של מזל, ישנם המון רגעים של מזל, הקוביות לטובתי,

הרולטה שרה לי פזמוני ריכוך שיער, רביעיית הברבר שופ מפזזת באצבע צרידה, וברקע, פאניקה, הזמן אוזל, הייתי צריך לדעת, לחשוב על זה.

באיזה שלב מגיע הסטופ, נגמר, טיימ אאוט, סופמשחק, ללחוץ ולהוציא את הקסטה,

לתקוע אותה באיזו קופסת נעליים, להתיישב על כורסת עור ולפתוח טלווויזיה,

לתת לחיים להבהב פניך באור תכלכל ולמות בשקט, לא ברעש וצלצולים.

אני מותיר את עצמי ברשימה הזו בשאלה הגדולה, ואין לי תשובות, רק פסיעות ריקוד אינטואיטיביות בעלטה חסרת ההוכחות הזו, ואין לי סוכנת של החיים שתלחש באזני, תגידי לי שבטוח, רק תגידי.