| 5/2008
הרי לך נצח
החיים הם בחירה, חובה, זכות יתרה, יתרה בחשבון, החיים הם חשבון,
חשבון נפש ארוך ומתמשך.
לאחרונה פגשתי במוות, אי שם, בסמטת העץ הבודד.
המוות הוא לא טיפוס מתבודד, לא ולא, המוות יודע על מה הוא מדבר, הוא יודע איך לחיות,
הוא יודע איך להרוג אותך, בגיל שמונים מחובר לאינפוזיה עם האף עד שהא.ק.ג. מתיישר והנכדים בוכים במקהלה,
מאיכילוב למכון הפתולוגי, יש לך נצח.
ואני, תהרגו אותי, לא יודע למה נולדתי, בטח היה שם פרנציפ ברור, איזה אות מוסכם, השגחה עליונה, לפחות רב, אחד שחותך לך,
איזה מלשינון, לקוח סמוי, איזו שכינה, נוסחה ביולוגית, צופן תנכ"י.
החיים כבר לא נראים קורצים, עוד מעט יום הולדת ולא הספקנו דבר, סבתא שלי מתה ביום הולדת, אומרים שזה סימן לקדושה.
ואני לא קדוש, לגמרי אחד האדם, עובר אורח, טרמפיסט, נפש תועה, שאור בעיסה.
כל כך מתחשק לצחוק למוות בפנים, אומרים שההומור שחור הוא סגולה לאריכות ימים,
והימים שלנו מתקצרים זו סיבה לשכב, לפני שתשכב עם אבותיך.
החתולים השחורים משמינים על הטרסה ממול, מייללים כתינוק בנשמת אפו האחרונה,
השטנים המצוירים כבר עשו את כל הדרך מגיא בן הינום, עם החרמש, הקו קלוקס קלאן,
כל מכשפי הוודו לא יוכלו לילד אחד שאיבד את זה,
איבד עצמו לדעת.
למי אוריש את חפצי המועטים אשר אגרתי בטיול החיים הבנאלי שלי מסביב לבלוק?
בדרך הלבנים הצהובות הכה קצרה, למי? לילדי? לאשתי? תהיה לי אישה? למשהי שיצאתי איתה חודש וחצי?
לבן דוד דרגה שלישית שלא זוכר איך קוראים לי?
המצרים הקדמונים היו נקברים עם כל הירושה, לא משאירים לילדים חצי ספינכס מינאטורי כמתנה לחג,
היאורה השליכוהו.
ואני עוד לא מת, מת למות, מת על זה, מת עליך, וגם יומך יבוא.
בטח חשבת לעצמך איך זה לעוף במהירות מאה אלף רגל מרוסקת בדרך למדרכה מפויחת ולהשתפד על תמרור
אם לא התמזל מזלך להפריע לתנועת התגלגלצות התנועה.
בכלל, כדאי להיות בתנועה, חיים מזה, עד שהתנועה מתרסקת לך בעמוד השדרה וטורפת את כולם.
ואם כבר למות, אז לעשות את זה יפה ומכובד, או לפזר אפרך על פני האוקיינוס, לרכז הכל בכד,
המתת חסד כי נמאס לי מהכל אז שמישהו ישים לזה קץ, או מחלה סופנית שנאבקת בה שנים וכל זה היה לשווא.
תשליך, תשליך את האבן הקטנה שלך לבור, לבור ללא תחתית, ואולי תקטוף לו פרח, תפריחי נשיקה יא פרחה,
איך צעקת עליו וזרקת אותו, איך השפלת אותו ועכשיו את נוגה ועדינה כמו אלמנה שחורה.
אנחנו יצורים קטנים וחלשים, עלובים, פאתטיים, מול התולעים, הרמשים שיאכלו אותנו באם-כל-מאנצ'יז כולם ביחד, בקומזיץ,
על גופה אחת שהיתה בה תבונה, שנבדלה מהבהמה, שעשתה כל שביכולתה להשאיר שריטה על הקרום,
להשאיר חותם לבאים אחריה, כמה סוכני זכרון, אנדרטה קטנה, גלעד.
ואחר כך סימני ליפסטיק אדומים על הקבר, נרות זכרון מהסופר בתוך תא מיוחד עם פיתוחי יודאיקה בילד אין,
קבר
משוכלל עם פקס לאלוהים, הוא נקבר עם הגלשן שלו, בפר לאשז, ליד מוריסון,
בפינסקר, ליד אלתרמן, המון כסף שלמו, כולנו חברא קדישא, חברה גדולה,
קדושה, אלוהים אחד, נתינים רבים, אמונה, כמה אמונה, אבל החיוך שלו לא
יחזור
אז מה שווה הכיפה והקדיש.
הביאוהו לכאן,
אחרת אין אלוהים, אין גלגולים, אתה עושה מעשה מפגר אחד ואחר כך בכיה לדורות, אקסיות מוכות אשם, אחים אבודים,
אבות על בנים.
בסרטים הן כולן במשקפי שמש שחורים, ארון הוליוודי צלמי פפראצי, מרלין מונרו נקברה הערב, נקודת חן מלאכותית,
כותרות עיתונים, אז למה מורידים אותך בחבלים, בחום, באבק.
השכול האמיתי הוא השכול של החבר, של האישי, שלי שלך, בלי לתקוע בחצוצרות ושופרות, מצעדים וטנקים.
יש לך איזה שמונים שנה להוכיח את עצמך, אם לא ידרסו אותך בדרך לסופר, יש לך רק שניה אחת להראות מה אתה שווה,
כי עוד מעט מתים, ואין לך הרבה זמן להיות מאוהב, לצחוק ולבכות, להתחבר וללמוד, להיות מישהו, להתבגר, במובן הכי ילדותי,
הכי דבילי, אנחנו נשנה לך את הצורה, טרנספורמציה מוחלטת, ואז ניתן לך לנוח, לא נדרוש ממך דבר,
לא תוכל לשוב למסיבה הזאת.
לעיתים זה סתם לשפוך את התינוק עם האמבטיה, לירוק לבאר שממנה אתה שותה, כפיות טובה.
אתה מגדל ילד, נותן לו הכל והוא הולך ומתאבד לך יום אחד, נקרע הבשר ונשפכת התכולה
ולא יהיה יותר, ולא יוחזר,
כך השקעת חיים שלמים, הקמת בית ומשפחה
והוא כבר תמונה, תמונה שתתלה בכל פינות הנפש, מחלת נפש.
ואתה מסטול, מסיבות, מס שפתיים, אתה תחיה לנצח, ברור,
מי יכול לך?
אתה מיק ג'אגר, אמא תרזה, אתה המלכה האם, יחקקו אותך, יחוקקו חוק על שמך רחוב סמטה עזובה בדרום תל אביב, יזכרו אותך איך אפשר לשכוח?
אמא תמיד אמרה שאתה היחיד בעולם
אז כנראה תהיה לנצח בליבנו,
או לפחות עד סוף היום.
אבל לא, עוד חודש הם ילכו לים, אהובתך תתאהב בחבר הכי טוב שלך, הם ישכבו על הקבר שלך, היא תצעק את השם שלך תוך כדי
והם יצחקו עליך שיכורים, אתה לא תוכל לצעוק מהבור, הם יחללו אותך, אין דבר כזה כבוד למת, אתה מת,
אתה חלש, אתה למטה, החיים ימשיכו בלעדיך כולם כבר יסתדרו, אמא שלך תלד לה ילד חדש,
תזרוק את הישן לפח האשפה של ההיסטוריה, ישתמשו בעצמות שלך כאביזרי במה, עפרך בארגז החול,
נאכלת על ידי ג'וקים שהיית מועך בשניה כדי להרשים אותה שאתה גבר, עכשיו אתה כזה גבר?
אתה לא בן אדם, בר מינן, רוח רפאים דרך קירות, כוסות רוח למת,
אתה זכרון מצהיב באלבום שאיזו זקנה ממששת בידיים מגויידות בבית משוגעים.
אתה שהיית נעורים ושרירים, אתה שהרשמת את כל העיר, אתה בדיחה, בדיחה שחורה, ליודעי דבר, אתה הווי, הומור פנימי,
מעגל סגור, נורה שרופה.
ולא
חבל, שואלים הזקנים שמשחקים שחמט בגן, לא חבל עליו היה כזה ילד יפה איך
נפלו גיבורים, ואמא שלו, אמא שלו היתה הכי יפה בשכונה ועכשיו היא נראית בת
מאה, כן כל הזקנים אומרים עליה, עכשיו החיים שלה גמורים, ואבא שלו עליו
השלום מת מעצב
והם היו המשפחה הכי יפה, הכי מצליחה.
פעם כמעט והרגתי חבר מצחוק, הוא פרפר על רצפת המטבח שלו ברעות, ואני לא יכולתי לשמוח,
אחרי שהייתי הורג אותו היו עוד נותנים לי פרס.
באותו היום ההורים שלי כמעט התפצפצו בצד השני של הארץ באוטובוס אגד אדום,
הוא צחק וצחק, אני הרחתי בשר חרוך.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
