הפוסטים הקרובים שלי כנראה יהיו בלתי ערוכים, מהמותן, גולמיים, חובבניים, עלובים, אנושיים.
קטעים קצרים, בלתי מודעים לעצמם, הפוכים מכל היצירות שפרסתי לפניכם בחודשים האחרונים.

חבר, אפילו לא חבר טוב, על גבול המכר, איש שלא ממש פגשתי בשנים האחרונות, שהיה חצי זכרון
האדם הזה, התאבד שלשום.

למי שמכיר, שמו הוא מיכה בן מאיר(שוורץ) בבמה הוא היה ידוע גם בכינוי "סמי בורקס",
כשאומרים סמי בורקס זה כל כך הוא, כל כך שמח, שטותניקי, מסטול מהתחת, שיכור לגילופין, תמיד צוחק, מצחיק,
תמיד שיגועים, מסיבות עד אור הבוקר.

אני אף פעם לא עישנתי דבר, ובקושי שותה כוסית פעם במאה
הוא לא היה זוכר דברים מרוב תמרות עשן, אולי הוא ניסה לשכוח.


לא הכרתי אותו אישית, ובכל זאת הכרתי אותו מאז שהיה בן 18, שבע שנים, שבע שנים חלפו, היו לי המוני שיחות איתו,
אף פעם לא באמת גלשנו למישור האישי לרצינות אבל דיברנו על שירה, על אמנות, על החיים,
קשה לי לזכור או לצטט את הדברים.

הוא היה כל כך חי, זה תמיד קורה עם האנשים החייכנים, הויטאליים האלה,
שמועדדים אותך בצר לך, אני לא יודע אם הוא היה אדם טוב, לי הוא לא עשה דבר רע אחד מימיו.

כשאני מביט בתמנוות שלו, מסיני, מניו יורק, מבילויים, כולו ראסטות, תלתלי ביסלי מקפצים לכל עבר,
אני רואה מבעד לחיוך, מה שמעולם לא ראיתי אצלו, מה שניתן לראות רק בדיעבד ולא ניתן להציל אחרי הסוף,
דוק של עצבות.

אבל הוא בשלו, סמוק, אדום משמחה, מדבר בלהט אופייני,חי במהירות מתפרצת, זורם עם הכל, לא מתעכב כמוני על דקויות.

הוא לא האדם הראשון שאני מאבד, ואני בכלל לא אישיו באובדן הזה, הרי מה אני בכלל?
עוד אדם שהכיר אותו באופן לא אישי במיוחד לפני כך וכך שנים.



יהי זכרו ברוך.

תוספת מאוחרת:

אני לא מאמין...

לחצו על זה: http://stage.co.il/Stories/311817/ 

ותודה ליהודה שמצא את הדבר המטורף הזה.