הפעם אני מפנה את הבמה, מתיישב בכסאות האדומים,

הרחק, בצללים.

 
רשימה זו היא מחווה לכם, האנשים המוכשרים בבלוגספירה, ובכלל.
הפעם אני לא כותב מתוך האגוטריפ, לעצמי מעצמי,

מסמן את המרחקים בין הפרטים והדמויות לביני.

 אני רוצה להפנות את אור הזרקורים לאנשים אשר משפיעים על כתיבתי מדי יום

שנותנים הרבה יותר מהצצונת חטופה לחייהם.

יוצרים (ובעצם- יוצרות) המלהטטים במילה הכתובה ויודעים לרגש, להעציב, להצחיק, לדכא,
כותבים הגורמים לי להתפכח, להזכר, להפנים, להרהר ולהבין סוף סוף.

אזהרה: זוהי רשימה חלקית ביותר, לא הזכרתי רבים וטובים, חלקם אהובים ויקרים לליבי באופן אישי הרבה יותר מהכתובים לעיל, הפוסט הנ"ל מתייחס למשפיעים עלי בתקופה זו בלבד,

ואני הרי התחלתי לכתוב שירה עוד לפני שהשתמשתי והכרתי את המחשב.

(שלא לדבר על האינטרנט)

 (שימו לב: אם ברצונכם לקרוא את הכותבים / הבלוגים- אנא לחצו על שמם)

דלות החומר

אני חושב שאני קורא אותה כבר חצי שנה, שנה.
בין הוויסקי, הבארים האפלוליים של ירושלים, מתהוללת סדרתית.
אבל מתוך  הכאוס הזה יוצאים הניתוחים העצמיים המבריקים ביותר,
התובנות הפילוסופיות המזהירות, תוכחה פנימית וחיצונית, הטחת שאלות ללא הרף.
היא אחד האנשים המפוכחים שאני מכיר, בעלת טעם נפלא במוזיקה,
מלנקקת רבות ליוטיוב, גרמה לי לשאול את עצמי ואותה שאלות רבות
ואף כתבתי בהשראתה לא מעט.


מוסיקת המקרה


משוררת בשורות ארוכות, התחלתי לקרוא אותה רק לאחרונה, משלבת כתיבה על סף האירוטית,
ברמה בלתי מתפשרת, חודרת עמוק אל נבכי החושים, ומציירת דימויים באינסוף מימדים.
בתוך כל זאת מצליחה לתאר את חייה כמעט ללא בנאליות ונפילות מתח מצד הקורא.

כאן גר בכיף סובייקטיב מחורר

מטח של ציטטות דימויים אבני דרך לשוניות, הפגזה של עושר רעיוני,

רבדים, אסוציאציות, הומור מופרע, פיסול אותיות,

סורגי חלונה מזכירים לי כל כך את סורגי חלוני.

קורא אותה רק שבועיים אבל זה מרגיש הרבה יותר.

אין חדר בלי פילים

האמת היא שראיתי אותה בעיני רוחי, איכשהוא הפוסטים שלה יצרו דמות די ברורה,

אבל אולי זה רק אני שמשליך את המציאות על הדמיון ולהפך.

מבחינת הגיל היא עולה במקצת על האחרות, אבל ברוח היא פיטר פנית לחלוטין

לפעמים היא מדאיגה אותי בתהומות שלה, שאר הזמן היא מדהימה.

Quis Avadet

מונולוגים באווירה דיאלוגית.

כשהיא כותבת לחבר זה מרגיש כמו דמות היושבת על המיטה למולך ופורשת את החיים

שלכם בטון רך ושברירי.

נעה בין ירושלים לחיפה, בין היום לאתמול, בין הפלאשבקים לפיכחון,

ובכלל, היא מלאת אהבה, פשוט מרגישים את זה בכל מילה.

הדרplain

וירטואוזית המצלול, צחקנית המכלול,

בכל פעם מחדש עת באתי בשעריה הרגשתי  כמו ילד בחנות ממתקים.

אפילו עז

יעל (רגב)המקורית היא כותבת ותיקה מאוד, הכרתי אותה (וירטואלית) לראשונה, אם אני לא טועה, בפורום ברי סחרוף (באתר הרשמי שלו) לפני ארבע שנים,

היא כותבת בעיקר על האהבתי הגדולה, מוזיקה ישראלית (הדברים המשובחים בה, לא הפלאפל שעולה בראשכם).

אח"כ קראתיה נמרצות בפורום בווינט, עכשיו יש לה בלוג כך שהמכורים יכולים להזריק את הפוסטים הארוכים כעונג הגלות (והיא חלק ממשפחת הבלוגים של "עונג שבת"

הבלתי מעורער) ישירות, בלי לחפש אותה בנבכי פורומים רבי משתתפים.

קילומטראז ההופעות האישי שלה מתחיל מסוף שנות השמונים ברצף בלתי פוסק עד ימינו אנו, רק מהצ'יזבטים הייתי בוכה מאושר.

ועכשיו לדובדבן שבקצפת, האורקל שבדלפי, מגרדת כל כסות ושכבה

מהאפידרמיס התרבותי של העולם שמסביבה, אמנית רב תחומית, הוגה דעות,

ושותפה (לעיתים יותר מעבדכם הברברן) לעבודה הבלתי נגמרת שלנו ב"קצה חוט":

ליטל בר!