על שליש בירה,
שני שליש על התנהגות טובה,
וזילות המשפט
שיגמר על תנאי
לפי הוראת הבימאי.

תמיד אהבתי שהיית נוגסת לי עמוק בחוש הצדק,
חתיכת צדק,
מזרים לי את הדם לעפעפיים.

מתקוונת בתור חמוקיים עזי מבט,
עיזים צלולות בירה מתרוקנות בסילון
ואני צופה,

מבט.

ועכשיו את חלולה כל כך,
מנופפת לעזרה בבארביות תלושות מהמציאות,
ברשתן של הרשתות הבוחרות,
והן בחרו דווקא בך.

לא השכלת, לא גדלת, לא התפכחת
מנגנת על תופי טמטום
באספסת השיעמום
מתנוונת בתנור המחמם,
בארון הבגדים שלך,
המקומם.


וזה לא מקרי
שבעיני רוחי את כלום.

הצליל שלך מתכתי,
החיוך שלך מעוות,
המבע שלך מחבת,
המעלית שלך שבת.

ואם דווקא באמת חשקת?
אז כדאי שתדעי,
היא עניה ומכוערת,
כשלא רקדתי איתך,
רקדתי לצלילי החרדה,
אור אדום, אור לבן .
ואת עוד הפטרת כדובה ורודה:
"לפחות תגיד תודה!"

ואל תחפשי אותי במיתוסי יוון,
בחולות הלבנט,
במעיל דייגים מרופט,
מחכה לך מצועף במשלט.

אני בפינה החשוכה,
במבוכה,
עם אשת העכביש,
שנינו יודעים כי היא
תהרוג אותי בתמונת הסיום,
ואת תלכי לנחם משפחות,
תמיד היית טובה בהמתקת אמיתות.


לכשיפול לך האסימון,
ותביני מה שווים כל אילי הממון,
תוכלי להגמל מהחלב,
לשים נקודה בסוף משפט.
אולי נגלה שנאהב ,
ואולי,
כבר לא אכפת.

אני אריזת ואקום,
מנורת חירום,
קץ הזמנים,
אני הכלום שאחרי היקום.
אני מקרוב בן עוולה
טעות גנטית,
שיבוט שהתקלקל במעבדות פרנקנשטיין,

שיבוגית מעוותת כתוצאה מנישואי כרומוזומים קרובי משפחה
בצלוחית פטרי מוקצית מחמת המיאוס.

אני ההוא שלא יצא ממנו כלום, ההוא שלמה הוא עשה את זה לעצמו, ההוא שמה יהיה איתו, ההוא שלמה הוא לא עשה את זה ולא עשה ככה, ולמה לעזאזל אין לו, ומה הוא יעשה עם זה בדיוק, ולמה הוא מצפה אם הוא כזה? ואיך הוא לא דואג? ולמה לא עוזרים לו, אם הוא כבר כזה ? ואיך זה בדיוק קרה לו, היה לו פוטנציאל. וסוף עצוב, כי אמרו לו, הזהירו אותו ומה קרה לו? ואיך התדרדר? והוא עוד יכול להתפתח, לא מאוחר, אבל הוא מקרה אבוד, פשוט אסון אקולוגי, הבן אדם לא עושה כלום ולמה הוא ממשיך ככה, אם הוא יודע הוא עושה נזק רק לעצמו? ועדיף כבר לא לומר דבר, כי הכל

נאמר, נשפך והתאדה.