התגעגעתי לכתיבה כאן ארוכות ועמוקות.

החיים נוסעים, אינספור הליכות, לקום מהמקום, להתיישב, לנוע במרחב, ללכת, לחזור, צריך להספיק, צריך לרוץ, צריך לנשום,

ו"הצריך הזה"

הו! הצריך הזה!

מי כמוני שונא ימים שהם פשוט רצפים מתמשכים וחסרי חמלה

של מהירות, רצף ספרינטים החוזר על עצמו ולא נותן  לך רגע להרהר, רגע לבחוש בדברים, לאתחל את המוח, לבהות, לנתח, להביט לאחור, להשוות,לפתח כמה קונספירציות בדרך, להגות, להתווכח, להתחבט.

נפרדתי, בצער רב, מאהובתי.

התלבטתי איך להזכיר את זה וכיצד לנסח.

אני לא אוהב לפרוש דברים עלי רשת.

שאלתי את עצמי פעמים רבות עד כמה הבלוג הזה אישי, האם צריך להציג כאן כל מערכת יחסים כל תבנית החוזרת על עצמה מההתחלה ועד הסוף?

אני לא בלוג דייטינג, לא מדור יחסים,

אני לא טור הכרויות, אני לא משורר של אהבות נכזבות בלבד, הלב השבור הוא לא חוט השני שעליו סובבים חיי, יש לי עוד כל כך הרבה מה לתת לאנושות ולעולם מלבד:

"זרקתי-נזרקתי-התחלתי-התאהבתי-הלכתי-חזרתי- הכרתי מחדש"

אי אפשר להתכחש לכך ששירים על אהבה ונגד אהבה הם הז'אנר הפופולרי ביותר בהיסטוריה של השירה.

הם מכרו, התמכרו אליהם, הם קרב מכור מראש, הם בראש טבלת המכירות.

(למרות שמי בכלל קורא/קונה שירה?)

לא בגדתי באהובתי לשניה, אבל כן, אני אדם כותב וקורא, המחשבות נדדו, וכנראה שאם הקשר היה חזק מכל, אז המחשבות לא היו נודדות אל נשים אחרות, אל התכתבויות רוויות רגש ואינטלקט.

היא דווקא מאוד אינטליגנטית, אבל כשהיחסים הופכים לסדרה של מהירויות, של נסיעות, ריבים וסדרות לוגיסטיקה,

לא נשאר שביב של רוחניות,  אמת או משהו אישי בקשר,

במושב שלידה יכול להיות כל אדם.

אני לא רוצה קשר רציני.

מהו בכלל הקשר הרציני הזה, שהיטיבתי במשך כל כך הרבה שנים להרבות בכמיהה אליו, הליבה הרותחת של הקשר היא השיחות, האינטימיות, העולם הרגשי המשותף, הווי הפנימי בין שני אנשים שהולך וגדל, תופח, מקבל מימדים, נוכחות, נעמד על רגליו כתינוק שמתחיל ללכת, ככל שהעיסוק הוא רק בלהיות בקשר ולהגדיר ולהתעסק בחרדות לגבי סיומו, הקשר מאבד משמעות.

 אני רוצה לחשב את השניות עד לרגע שבו אראה את אהובתי (לא היא הספציפית, אלא זו שבאמת, אם תהיה אחת כזו בכלל) מתוך כמיהה רגשית, מתוך הצטעפות עיניים אמיתית, ולא מתוך רצון לדחוס הכל ל24 שעות אחרי ולפני העבודה, לא מתוך עייפות החומר והרוח.

ואולי לא אהבתי אותה בכלל? ואולי לא אהבתי אותה באמת?

הרגש עדיין נספג לתוכי, רצף הזכרונות ממנה, האינטימיות, המבט, העיניים, החיוך.

באוגוסט היתה אלת התבונה, היא הטיחה אותי אל תוך תהומות בשתי שניות וחצי, רציתי אותה, נמשכתי אליה, לא האמנתי שמגיע לי דבר כזה, הרגשתי עלוב נפש לידה, רגשי נחיתות מוקצנים, היא התפיידה בחזרה לטכניון, לעיר השכחה, הסתבר שהייתי רק חופשת סמסטר מרעננת בשבילה, המשורר המופרע הזה שהיווה אתנחתא קומית ליחסיה עם הקשר האמיתי שהיה לה לפני ואחרי.

אני תוהה אם היא בכלל זוכרת אותי או שאני מקוטלג בסדרת "דברים שעשיתי בחופש הגדול" בספריית הזכרונות שלה.

בנובמבר היתה הפוטוריסטית.

דיברנו לא פחות משלושה חודשים בטלפון, כמעט מדי יום!

ואני כבר לא מדבר על ההתכתבויות,

זו היתה מלחמת התשה שגבתה ממני קורבנות רבים, חיינו באשליה נרקוטית מסוכנת והרסנית שיצא מאיתנו משהו משותף, היום אני בכלל לא כועס עליה, אני אפילו מתגעגע, אבל לא למצב ההוא,

אני לא מוכן לחזור לסיטואציה ההיא בעד שום הון שבעולם,

להפגש זה כמובן סיפור אחר לחלוטין, אפשר לומר שאני לא מכיר את הפוטוריסטית עד היום,

אני תוהה אם בכלל ליצור איתה קשר, התנאי היחיד הוא פגישה,

(פגישה שהיא לאו דווקא למטרת קשר מיידי, אלא כדי לדעת מי היא ומה היא לכל הרוחות, אחרי שאני מכיר אותה קצת יותר מדי כבת קול ורצף אותיות על מסך מרובע)

ואם לא, אני מתאדה בשניה.

קצת לפני שהתחיל אותו קשר הרה גורל עם אהובתי, הכרתי את המנומשת.

היא היתה בערב קצה חוט ואחר כך נפגשנו שוב, לא בגדתי באהובתי מעולם אך הפגישה גרמה למשבר גדול ביחסינו והחלטתי לנתק קשר עם המנומשת, מדי פעם היא היתה מגיחה לאוויר העולם הוירטואלי שלי ושואלת אם יש לה מקום בחיי והייתי מפטיר שאני לא מסוגל,

לא יכולתי אפילו לשמור איתה על קשר אפלטוני, כי לא רציתי לפגוע באהובתי שוב ושוב, הרגשתי בוגדני ועלוב נפש במיוחד.

אפשר לומר שהספק שנצרב בי לגבי המנומשת היה האות לכך שאולי אהבתי לאהובתי לא מספיקה, שאולי הקשר הוא רק קשר ואין לו פנים (פנימיות), ניסיתי את המנומשת, והיא לא רצתה להמשיך לנסות, אולי כי היא רצתה משהו רציני, אולי כי היא סתם הפסיקה להתאוות אלי כליל, פתאום הייתי מושג,

כנראה שזה הרגע שבו אני הופך להיות באמת בלתי נסבל.

אני מכור להתכתבויות, ובדרך כלל אלו התכתבויות עם נשים,

לפעמים הן מובילות לקשרים, ליחסים, או לפחות לנסיונות מלאי יומרה לכאלה, להרפתקאות מילוליות שמסתיימות בכשלים לוגיסטיים.

אני לא רוצה להיות כבול לאף אחת, אני רוצה להתכתב עם כל העולם כראות עיני, אני חושב שזהו החופש שלי,

למרבה האירוניה, כשאני לא כולא את עצמי באחת, באהובה אחת, ביסוד מסוים שעליו אמורים להשען חיי, העומק נגלה במלוא תפארתו, המילים יכולות לצאת לחופשי, הרגשות המזוקקים, האמיתות הבוערות, וכן, גם באופן פרקטי, האמנות שלי היא הדבר החשוב ביותר בחיי ולא תהא אישה אחת שתהיה קודמת ליצירתי, אם ההפך יהיה הנכון, זה יהיה סוג של מוות קליני או מאסר עולם עבורי.

הרגשתי שאני לא מספיק ליצור, כשאני צריך לנסוע לאהובתי, לאבד סופי שבוע יקרים מפז של בהיה, יצירה ועבודה על האתר,

כשהיא היתה מגיעה אלי, בעיות השינה שלי היו מתנקמות בי שוב ושוב, במקום ליצור הייתי עסוק בלרדוף אחרי חוסרי שינה מיום עבודה ליום עבודה ומסופשבוע לסופשבוע, ואז התפלאו חבריי מ"קצה חוט" למה אף פעם אין לי זמן, למה אני לא משקיע באתר, במגזין, בפרויקטים, בהפקות ובשיתופי הפעולה, אולי אני איטי, או חסר יכולת ניהול זמן,

אבל בכדי לחיות, אדם כמוני צריך לבהות הרבה

ואפילו לישון מדי פעם.