הכל התחיל ברעיון הקומונה, היה זה סתיו 2000, הייתי בחיפה ומאוד בודד,

עד אז עסקתי באמנות למען עצמי, גם אם בתיאטרון היו מעורבים באופן מהותי אנשים נוספים, לא יזמתי דבר.

לכשעזבתי את התיאטרון, הכתיבה החלה מצטברת,

הלכתי לסדנא לכתיבה יוצרת בתל אביב וזה לא הספיק לי, משהו היה חסר.

 התחלתי למלא יומן משרדי 4A בעמודים על עמודים של רעיונות

והמצאתי חזון בדיוני לחלוטין של קומונה: המבנה, הגרורות, תופעות הלוואי החברתיות, האמנויתיות, התשתית הכלכלית, כתב העת, המעגלים החיצוניים, הקמת קומונות נוספות כפועל היוצא שלה, גופים אמנותיים קשורים ואיך היא תראה בשלב האוטופי שלה.

 כמו כן, התחלתי לעניין 2 מחברי (ובעצם היו לי בקושי 2 חברים בזמנו, אחרי שהשאר התפיידו והתגייסו) במחשבה שאולי נקום בהרכב כזה או אחר ו"נכשיר את הקרקע", נמצא דירה, נבנה את הגרעין, את החבורה, את העיתון ואת המעגלים החיצוניים.

כך עניינים התגלגלו עד לאותו הקיץ שבו עברנו לתל אביב ועשינו את המעשה.

למרבה הצער, רבים מרעיונותי נתגלו כמשובת נעורים נאיבית אחרי שהסיפור התפוצץ ברעש גדול.

העיתון "שטקר", שהיה שילוב של עיתון שירה-פנזין-לואו טק-הומור והצליח יפה בקרב הקהל החדש שלנו בערבי במה (רק גילינו את הבמה בזמנו, וערב במה היה תופעה חדשה ובלתי נחקרת,

קרס  אחרי הריב שלי עם ד'.

הספיק ריב אחד, על רקע אישי או אמנותי

וזה נגמר, עשרות הדפים שכתבתי, הדירה שגרנו בה, הקומונה, והחזון כולו.

אבל מכל זאת הבנתי דבר אחר, אני צריך להיות אקטיביסט אמנותי, ליזום, לארגן, להפיק, להמציא דברים חדשים, בין אם זה אתר אינטרנט, הוצאה לאור, עיתון, קולקטיב, אסכולה, או קבוצה בכל מובן אפשרי של המילה, בהומור וברצינות,

בים, ביבשה ובאוויר.

אני לא רוצה להיות אמן לעצמי, בלוגר לעצמי (בשנת 2001 עוד לא ממש ידעתי מה זה בלוגר), משורר אשר מסתגר בעליית הגג או במחשכי הכרמל

וכותב את עצמו לדעת

או שחקן שוליים מתייסר שהולך מסדנה לסדנה, או סתם לבית צבי.

בתקופת הבמה הצלחתי ליזום בתוך מסגרת אשר נבנתה על ידי מישהו אחר,

בועז רימר.

זו לא היתה יוזמה שלי ופעמים רבות אכן הרגשתי ככלי שרת בעולם מומצא פרי דמיונו, מעין פנטזיה אשר יכולה להיות משכנעת כשמדברים עליה באיזה סלון בעיניים נוצצות ולהראות במציאות כחבר מרעין פאתטי, של אנשים שלא מצאו משהו פרודוקטיבי יותר לעשות במסגרת חיי הלילה בעיר,

ויותר מכך, לנסוע מהצפון והדרום לאיזה ערב הקראת סיפורים גרועים עד שתיים בלילה, כאשר במקביל להקשבה חלקית עד לא קיימת, אנשים מתמזמזים שם על ספות ומשתכרים תוך כדי יומרה אמנותית מחרידה!

אחרי תום ימי הבמה, מבחינתי, התחלתי לפעול מתוך טאואר ולארגן שם את האירועים, הפעם לתפקד כהוגה הדעות העיקרי ויחד עם זאת להיות זבן עלוב שמנפיק חשבוניות מס וסופר מטבעות של עשר אגורות בשעות הליל.

קצה חוט היה אמור להיות הישועה הגדולה, בסוף 2005 סיפרתי על הרעיון

ליהודה גולדנר, חבר, מתכנת, כותב במיל' ואיש יקר מפז.

שנינו ישבנו עם עיניים נוצצות וראינו את העתיד לבוא, אבל אכזבה רבה נמהלה בעתיד, אף אחד לא חיכה לקצה חוט.

רשתות חברתיות כמייספייס, פייסבוק, ilcu , אתרים למוזיקאים מתחילים ופלטרפורמות העלאת קבצים כרסמו את התחושה שדווקא מאיתנו תצא תורה וגאולה, אבל מסתבר שצריך לעשות דברים לאט, שהמציאות צריכה לנשום, לחלחל, להבנות אבן אחר אבן ולא במהירות הוליוודית.

בינואר 2006  העלינו את קצה חוט לאוויר, כתבתי מייל נרגש לכל חברינו לגבי היווצרותו של האתר, לידת הרעיון והחזון שבדרך.

התחלנו לפרסם את עצמנו בפורומים בכל הפורטלים הגדולים, כמות המשתמשים גדלה, אבל בקצב איטי, הרי למה ציפינו, זה לא שהיה לנו תקציב פרסום וקידום אתרים.

אנחנו רחוקים מלהשקיע את כמויות הכסף האדירות שהושקעו בקפה דה מארקר של הארץ או אפילו ב"שוקס" הנלוז של מעריב, מה גם שהעיסוק העיקרי של האתר שלנו הוא אמנות, לא למצוא חברים, הכרויות או דף אישי לכל פועל.

קהל האמנות, האמנים ואפילו הוואנאבי אמנים הוא קטן בהרבה מקהל הגולשים הישראלי הכללי.

לפני כחצי שנה נכנסו עמוק לענינים שתי דמויות מפתח קריטיות:

דרור קסטל, משורר, אושיה בלשנית מזהירה, ומיודענו עוד מימי הבמה העליזים,

דרור הגה את רעיון מגזין "קצתרבות" אשר יסקר בנושאי תרבות ושיתופי פעולה.

במקביל הכרנו את ליטל בר, אושיה פילוסופית מסעירה, אמנית פלסטית וכותבת.

(דרוך הוא העורך הראשי של קצתרבות, ליטל סגנית עורך דומיננטית)

יצא שדרור וליטל פעילים אף יותר ממני בשל אופיים האנרגטי

לעומת עצלנותי המשוועת.

החזון שלי וההקבלה שלו לאידיאל הקומונה היה גרעין חברתי- אמנותי פיזי ולא רק אינטרנטי שסביבו אפשר לרקום את המיזם כולו, קהילות אמיתיות הן הדבר שמעניין אותי, הן הדלק המניע של האקטביזים האמנותי בין אם הוא מתבטא בערבי במה פתוחה, השקות ספרים, תערוכות, ישיבות מערכת, פסטיבלים, משתים ופולחן.

אם נסכם את התקף הגרפומניה הפסיכוטי שהוצאתי עליכם:

הקומונה לא מתה, זו לה היתה משובת נעורים של חיפאי שרצה להיות תל אביבי, של נער חסר חיים או חברים, תסמונת של חוסר מסגרות בחיים וחיפוש עצמי, חלום ילדותי, אמנם הדברים האל אינם בלתי נפרדים מאישיותי יחד עם רעות וחולות נוספות,

אך יש כאן משהו מזוקק ונשגב, משהו יפיפיה. 

אשמח לקרוא את דעתכם על המגאלומניה, אלו מכם שקראו ונשארו בחיים.

J