קרה לי דבר מוזר, אני מבוקש, רוצים אותי כמו שלא רצו אותי שנים, חברתית ורומנטית.

הדברים הכי חשובים כמו דירה ועבודה חדשה דווקא לא רוצים אותי,

אבל האגו בהחלט יכול לשגשג במצבים כאלו עד לנפילה,

כי כל מחזור חיים ברמת המיקרו אני מסיים לבד ולא מבין איך חלפה לה עוד תהילת עולם קטנה,

וכמובן שאחר כך העניינים משתפרים בהדרגה.

התובנה עדיין מחלחלת בי, אבל זה לא פשוט, יש בי כעסים שאני לא יכול לשמוט, להדחיק, לטאטא מתחת לשטיח, להחליט שאני לא רוצה להיות אדם שלילי וכועס, שאני לא רוצה לנבא נבואות שמגשימות את עצמן , להרוס לעצמי, להרחיק מעלי בדיוק את האנשים

שאני כל כך רוצה.

כל שיטות השכנוע העצמית לא עובדות עלי, יש בי צד אמוציונלי שהוא לפעמים הרסני אבל בדרך כלל מסיים כל משפט

בנקודה ולא בשלוש.

אז אומרים שזה ילדותי ואני צריך להתגבר על מפלצת האגו הטפשית שלי, שאני מבזבז אנרגיות על כעסים במקום ליצור פרפרים ופרחים ולשיר כל בוקר בפיג'מה מאוירת באקאפלה אל הגינה.

אני לא חושב שהכל כל כך כיף, שאנטי באנטי, הרמוני, זורם וחסר דאגות.

יש דברים מגעילים, מחורבנים, שליליים, פטאליים, נקמניים וגרוטסקיים אבל מתוכם ניתן להתיך את השירה המופלאה ביותר, את האילתורים הנשגבים, הפרפומנס חוצב הלהבות, האמנות המזוקקת.

זה היעוד שלי בעולם, לפסל בזעם וזוהמה ולהציב אותם במוזיאון הנוצץ ביותר בתאורה מושלמת ואפקטים אלוהיים.

אני חושב שלחיים הפרטיים שלי כאדם ההלקאה העצמית אינה מוסיפה דבר,

אבל אני לא רובוט ניו אייג'י שמסוגל לומר לעצמו " סטופ, אל תפגע בקארמה החיובית!"

זה מנותק מהמציאות.

לעומת זאת, התובנה (ע"ע פוסט קודם) מחוברת מאוד למציאות, באותה מידה שאני לא רוצה להעמיד פנים שהכל בסדר ולשקר לעצמי, אני גם לא רוצה ללחוץ על כפתורים ולכעוס בשניה אחת או להתנקם סתם בגלל שצריך, להפסיק לגעת כי יש לי שטיקים קתוליים או לא לדבר עם מישהי מספר שנים כי אני אוהב לשחק את משחק השקט.

אני רוצה מאוד למצוא שלווה, אבל שלווה אמיתית היא לא מעשה פולחן חיצוני אלא נקודת אמצע שאני יכול לחוש בה בצורה מאוד ברורה ברגע שהכל מתאזן.

בסך הכל התקופה היא טובה, השבוע עבדתי חמישים שעות ולא התרסקתי לתשישות קיצונית,

אבל באמת לא היה לי זמן לאף אחד וגם לא לעבודה על קצה חוט וזה מעצבן, נראה מה נקמבן לשבוע הבא.

נוסף על הכל, התחלתי לעבוד על מופע היחיד שלי.

המטרה היא מאוד קשה, במקום ערב הקראות שירה חצי מהדף וחצי לא, כאשר אני מביא ניילונית (או בעברית צחה- שמרדף), עם ארבעים חמישים שירים ומקריא בסיטונות, הכוונה הפעם היא ליצור מופע קומי אשר יקרע לקהל את הבטן מבפנים וימרח אותו באכזריות חיובית על הכסאות.

כמובן שזה דבר קשה ביותר, יכול להיות שמתחילת המופע ועד סופו לא אשמע אפילו קרקור צחוק רנדומלי ואאלץ לברוח בבושת פנים אחרי ספיגת מטח עגבניות עסיסי במיוחד, לכן האתגר הפעם מורכב והעבודה רבה עד מאוד.

הבעיה היא שכשאתה אדם מצחיק או אשר נחשב מצחיק בסיטואציות מסוימות או בהווי פנימי מצטבר, אתה לאו דווקא מצחיק עוברי אורח שבאו במטרה לצחוק ולא מבינים מה אתה רוצה מהחיים שלהם לכל הרוחות והשדים.

כמובן שכיוון ההומור הוא יותר נונסנס וסיטואציות ופחות "יש פה מישהו מבת ים?", אז אין צורך לתת לי קישורים לאתרי בדיחות. 

אם יש לכם רעיונות, הצעות או טקבוקים חסרי תכלית בנושא, אשמח קשות.