זה התחיל באינטרנט, כמו תמיד.

החלל הבנאלי הזה,

שבו דיאלוגים נרקמים כמו צ'יפסים מטוגנים בשבלונה,

פיקאפים, הכרויות, סטוצים בסגנון "מנה חמה", פטישים חסרי משמעות ופורנו עד האופק.

התכתבנו קמעה, היתה כימיה, אז מה? לא היתה לי כימיה מאות פעמים? אלפי פעמים?

עוד פעם צוחקים? עוד פעם מיסתורין וסקרנות? סינכרון רגשות קר?

אח"כ הגענו לשלב המצלמה, חשתי משהו מוזר, החיוך הזה היה שונה,

הוא היה אמיתי.

לא שעד אז נתקלתי רק בהרמזים מיניים וחיוכי נרקיסיזם אדישים,

אבל היה לו טעם, היתה לו משמעות.

אני חייכתי מהצד השני והשלמתי את החיוך שלה, תוך כדי התפרענו מילולית וחישבנו את מהירות הצחוק, היה חסר תקנה, אבל אני לא שואף לעמוד במכון התקנים.

למחרת טלפון, היא משהו מיוחד.

דיברנו כמה שעות, פשוט שתינו זה את זו בצמא עיוור, בלתי רגיל,

נאלצתי לחבוט בעצמי כל הדרך למיטה כדי לא לפתח ציפיות,

הייתי עמוק עמוק בצוף המתוק הזה.

עוד יום עובר, עוד פעם קרביץ, חיים אפרוריים, בית- עבודה-בית, קבענו להפגש בערב.

התהלכתי באקסטזה ברחובות הכי קטנים של העיר עד השעה הנקובה.

איחרתי לה קצת, פגשתי אנשים מפעם, אושר גדול, זה רק הכין אותי לבאות.

הגעתי, בעיני השמאלית אני רואה משהו שנראה כמוה, תלתלים,

ואז העיניים.

על העיניים אני יכול לכתוב מליון פסקאות, רק אלוהים יעזור לאצבעותי המקלידות כאן כנמלים.

הן  בלעו אותי מיד , יותר מקולה, יותר מדמותה המוקרנת במצלמה, יותר ממילותיה הכתובות, מהדיאלוג הראשון.

הייתי בתוכן, שחיתי במים הכבדים, המענגים, הביצתיים,
המלטפים בשליטה מוחלטת בכל ישותי.

לא רציתי דבר: לא להיות, לא ליצור, לא להתקיים, לא לנוע ממקום למקום, רק להיות באגמים הירוקים וזהו.

היא ליטפה אותי ואצבעותיה כבר היו סביבי, מערפלות אותי מכל עבר,

תוך חמש פעימות לשוני היתה בפיה.

התלפפנו כאילו הכרנו כל חיינו ושום דבר לא הכין אותנו לרגע החולף שקופא במקום במקביל.

מאותו הרגע הייתי בעולם אחר למשך שבוע.

קשה להסביר או לתאר את גופינו העירומים מחלחלים זה אל זה תשוקה חסרת גבול, עונג שאין לכמת, אישונים משתוללים, ירקרקות משכרת. 

אין לתאר את השיחות האינסופיות הגולשות מנושא לנושא,
האוהבות, המזדהות, המזככות, המשתאות, הבולמוסיות.

אחרי שבוע, ישבנו לחופו של גן העדן, וזה נגמר.

היא ניסתה להדחיק את האקס,

הו כמה שהיא ניסתה.

נסעה רחוק אל הקיץ, אל הכחול והזהוב, והאורות המנצנצים, אל הפורקן והצבעוניות המשכיחה,

הקוראת תיגר על כל אשר ידעה בשנה האחרונה, המסוככת.

אבל הוא חזר, חזר אל תאי המוח, קינן שם תסכולים, החדיר סחיטות רגש קצובות, נוירונים שליליים, רדיקלים חופשיים.

היא ספרה לי בחשש איום לתגובתי.

אני, שידוע בהתקפי הטירוף, הזעם, האשמה, התוכחה, הנבואה, הפאראנויה,
ההרס העצמי המהיר והחותך בדקה אחת שפויה ומקדיר ברקים ורעמים עד כלות

ואחר כך אין יותר קשר, לא מדברים, לא מתקרבים ואפילו לא נפגשים במקרה
כי אסור אסור אסור.

מכך היא חששה, אבל לא כך היה.

חזרתי לגעת, מעכשיו זו ידידות, אין מחויבות ואין ברית דמים, קורבנות ומיקרוסקופיות חרדתית.

אני אוהב אותה, זה כל מה שחשוב, האהבה הזו אינה תלויה בדבר, ואני לא מוכן להרוס אותה בתוך אינקובטור ה-"קשרציני" שלי.

הבנתי את זה, ופתאום הבנתי המון דברים.

הבנתי שכל עשר השנים שחלפו מאז התחלתי לצאת עם בנות היו הרס עצמי חוזר חלילה.

התובנה הזו היכתה בי באמצע הלילה איתה על חוף גן עדן שאיים לטבוע בצונאמי של חורבן.

אני לא רוצה קשר רציני, אני אשמח אם הקשר הזה ימצא אותי, אם אדע יום אחד בדיעבד שכן, אני בקשר מהסוג הזה, אבל רק אחרי חודשים ואולי שנים של ממשיות אוכל להתבונן אחורה ולהבין שזה הדבר האמיתי.

אני לא רוצה לשפוט את זה, לחפש את זה, להפגש מתוך המטרה הזו בלבד, לחלום על זה בלילות בודדים ללא שינה ליד כרית עוינת, אל מול קיר עירום.

התובנה הזו שינתה הכל, נראה שהיא שינתה לי את החיים, למרות שימים עוד יגידו.

מאז אותו הליל, אני הופך בה שוב ושוב, לא באהובתי אלא בתובנה.

אני לא כועס, לפחות לא יותר מדי, האמון שלי איפה שהוא באמצע, אבל אני יודע שהסתיים לו פרק.

אני לא באודיסיאה, אני לא אוהב את כולן, אני לא צריך לנצח או שינצחו אותי, אני לא זקוק למירוץ, לדגלים, לכוח המחץ.

עד היום חשבתי בכל פעם מחדש שזהו, שמצאתי את הקשר, שהגעתי אל המנוחה והנחלה.

מדדתי, השוויתי, תחמתי ובכל פעם התרסקתי, פשוט בגלל שהדברים הרבה יותר מעורפלים וסימביוטיים.

זה לא שחור לבן, או ידידה או חברה, אחת או שתיים, לצאת או להתמסד, אוהב לא אוהב, חצי אוהב, אוהב עוד מעט, אהבתי, נוטה לאהוב, עוד נאהב,

הכל חסר משמעות, בולשיט ילדותי.

אז אני אמשיך להכיר, אפילו ארצה להכיר עוד ועוד, זה הרי הטבע שלי,
הטבע שלנו כבני אדם.

אני לא מגדיר, אני לא רוצה את ההגדרה, אני לא אמון על המילון, ולא כותב את האנציקלופדיה.

אני מוכן להתערבל בתוך הכאוס של ידידות, אהבה, תשוקה, כמיהה, קראשים, אורך טווח, המשכיות, שיחות נפש, שיחות מוח, בילויים משותפים, יצירה משותפת, כך לא אפסיד יותר בני אדם נפלאים בחיי רק משום שהן לא רצו לחיות לפי הספר הלבן שלי.

אני ממליץ לכולכם על התובנה הזו, ואולי כבר הגעתם אליה הרבה לפני.

המשך יבוא, מקווה שלא אכזבתי אתכם אחרי הציפיה הדרוכה.

:)