זמן ללכת |
| 2/2006
הדף הלבן
הדף הלבן/ עמוס בר
אין דבר מפחיד יותר מן הדף הלבן.
גם לא הדרקון של הקיסר.
הדף הלבן תובע מילים בפה חסר פה ושיניים.
המילים מתחננות כמו חוטאים על פתחי גיהינום:
בראני נא! הושענא!
מפילות זו את זו נאחזות זו בזו אחדות מתוכן מוטלות אל הדף הלבן
כמו ניצול עטור אצות שנסחף אל החוף ומיד הן מתחילות להתלונן.
כמה טפשיות המחשבות שלי כשהן מובאות אל הדף הלבן.
כמה נשגב היה הרעיון לפני רגע, וכעת הוא נאנס להצטופף אל החומר הגס,
אל המוגבלות המשעממת של הקיום הגשמי.
עלוב התוצר של טחינת גלגלי שיניים מנטלית.
במבט אחד לא תבדיל בין פיסקה של גאון לצחנת משפטיו של רשע.
בין להגי האידיוט ומבוכי מטורף.
בימי קדם היו אומדים את השבויים בחבל ארוך:
שתי אמות למוות ואמה לחיים.
אני בורר עשרות מילים מהאנגר בן מיליונים
ועוד מרשה לעצמי לחזור על עצמי.
ועוד מרשה לעצמי למחוק.
הנה קודם כתבתי גם לא הדרקון האדום של הקיסר הצהוב
ומיד נתמלאתי ספקות בנוגע לצבע הדרקון ולצבע הקיסר
ומחקתי!
יסלח לי הדף המונוכרומטי – מחקתי!
יסלחו לי המילים – לא יסלחו לי המילים לעולם!
גם בגן העדן לא יתחבק הנרצח עם רוצחו.
הם חיים בשלום, אבל בבניינים נפרדים.
עיניהם לא נפגשות כשהם עוברים באותה שטראסה לצפות באותה קומדיה אלוהית.
ככה גם המילים ואני.
המילים שמחקתי יקפצו ראשונות מראשי שיקריח.
אחריהן המילים שסירבתי להעלות על הכתב.
אחר כך יבגדו בי המילים שכתבתי. אולי מתוך סולידריות עם כל האחרות, אינני יודע.
גם אז לא אדע.
החלל שנוצר יתמלא באלצהיימר,
בתוויות של בית מרקחת ובחריקת הנדנדה שבגן הילדים
(זכרון בודד שאין לו מקור).
וחריקת הנדנדה שבגן הילדים
זאת יודעים במשפחת אלצהיימר
אין דבר מפחיד יותר מחריקת הנדנדה – האדומה! – שבגן הילדים.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
