זמן ללכת |
| 12/2005
כולם היו ריבי
הנה אני מול המחשב
מחשבי החיפאי הישן והטוב
הו! כמה התגעגעתי
לפי היענותכם לענייני הספר אני מבין שזה לא בראש מעיינכם.
לא נורא,
העיקר שעוד אכפת לכם מה יש לי לומר
לפחות על גבי דפים וירטואליים אלו.
זה מאוד חשוב לי
באמת באמת.
אתמול נשברתי קצת מריב בלילה
וכאב רגל נוסף לי לשמחה .
פשוט אל תריבו איתי
בבקשה
זה עושה לי רע ועושה לצד השני רע
ואני לא אדם שמשתכנע כשרבים איתו
אני פשוט מפסיק לדבר.
וברוב הריבים הקיצוניים זה גם גומר את היחסים
לא יודע אם לנצח כי אני עוד לא בנצח
ואנחנו רק שריטה זמנית על קרום האטמוספירה השחוק של כדור הארץ.
אבל בואו נאמר שעם דולגו זה כבר
כמה זמן
חמש שנים?
ולא מראה סימני ויטאליות.
לפני שאתם מגיבים לפוסט הזה אבקש לא להתפתות למריבה נוספת בתגובות.
עייפתי ואני מעדיף להשקיע את שנותיי היפות ביצירה ולא לכתת חניתותיי
לטיעונים דמגוגיים רטרואקטיביים אודות פגישות או אי קיומן של פגישות, שיחות ויתר דרכי התקשורת ביני לבין העולם הסובב אותי.
פרט לכך אני מודע לעובדה שקשה לתקשר איתי,
אני עובד בשעות משוגעות ואין לי בזק במלון וגם לא אינטרנט,
כל אותן דרכי תקשורת מופלאות בימים שעבדתי מעט אם בכלל היה לי קו טלפון בחדר
ואינטרנט צמוד נגמרו לבינתיים.
אי לכך זה גרם לבעיות תקשורת עם אנשים שהתרגלו שאני מאוד זמין בפורמטים הללו,
האמת היא שאני מקווה שכשיהיה לי אינטרנט (במאה זו או אחרת) אני לא אסחף לעולמות הללו שוב משום שאני מעדיף שהכל יהיה פנים מול פנים.
לוירטואליה יש קסמים רבים וישנם אנשים רבים שמתקרבים נפתחים ומתקשרים כך יותר טוב- אני לא.
אמנם הייתי אשף הטלפון עוד מימי התיאטרון-תיכון העליזים כשהייתי מקיים עם דולגו
שיחות בנות ארבע שעות עם הפסקות שירותים,
אבל בתקופה הנוכחית אני מבין עד כמה זה כבר לא בשבילי דווקא משום שאין לי את זה.
אני מאוד נהנה מזה כשאני בחיפה אחת לשבועיים, לא אכחיש,
אבל מאסתי בז'אנר, במיוחד כשהתחושה היא שעבור רבים זה בא במקום להפגש.
אני אוהב לדבר בטלפון כשאני פוגש מישהו שישה וימים וביום השביעי אנחנו מדברים שוב
(הקצנה בכוונה- לא לבהל :)
באופן כללי אני כנראה לא אדם חברותי סוציאלי במיוחד
אני קמצן עקשן עייף תמידית לא ספונטני ונרגן
לא נייד
ולא זורם עם כל סיטואציה בדויה או מציאותית.
אני אמנם חברתי (בלי ה ו של החברותי) וכשיש לי כר נוח לפעולה כמו בימי הבמה
אני מפגין אהבה סובטרופית לזולת (וזה היה אמיתי כל רגע ורגע)
אבל כשאין לי כר מספיק נוח אני כנראה מעדיף לא לשמור על קשרים עם אנשים
במקרים רבים .
זה אופי מחורבן, זה נתפס כההפך מהנוסטלגיות האינסופית שלי וזה בלתי מובן בעליל
אבל כזה אנוכי וכנראה שלא מספיק דחוף לי להשתנות.
פיס אנד לאב לכולם
וזה לא אדם אחד ספציפי
אלו דפוסים שקיימים אצלי כבר שנים
אז נא לא להתמרמר בציבור.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
