אני בקושי כותב כאן מחוסר קהל.

לא אסגור את הבלוג כי אני ארכיבאי בנשמתי, לכן אני נוצר כל טקסט טוב או רע שפרסמתי ברחבי הרשת מ1999 ועד היום ולא נמחק בדרך הטבע.

אבל כן, חוסר תגובות וכניסות בסטטיסטיקות לא בדיוק מגביר את הרצון שלי לפרסם כאן טקסטים חדשים שאני מפרסם ברשתות מפעם לפעם,

אולי עצוב בפרספקטיבה מסוימת אבל זהו המצב נכון לעכשיו.

אפילו להגיב לאחרים בישרא, להוסיף לקבועים או לקרוא בלוגים חדשים/לתחזק קריאה בקבועים אין לי חשק.

לחשוב שפעם הכרתי כאן אהבות גדולות שהתממשו במציאות והתמכרתי לבלוגים מסוימים באותה מידה שהתמכרתי לספרים.

הרגשתי שאני קורא שירה גדולה או ספרות גדולה במקרים קיצוניים, הרגשתי שהשיח בתגובות הוא אישי וחודר לנפש פנימה ולא רק בתגובות לבלוג שלי,

הרגשתי שהתפתח שיח נדיר וחד פעמי עם אנשים כמוני וגם אם לא אז כאלה שכל החיים חיפשתי בנרות.

אם היו לי קוראים הייתי מספר מה קורה איתי,

אבל לספר לעצמי על עצמי מרגיש כמו מסמך וורד ולא משרת אפילו אקסהיציוניזם או גרפומניה רגעית.

בתוך תוכי אני תמיד  רואה את עצמי ככוכב שצריך להופיע בפני איצטדיונים או לפחות להתמכר לאשליה המייצגת את אותו המון משולהב שעיניו בוערות בתשוקה ליצירתי.

אולי סוג של תסביך פיטר פן הרסני, עולם פנימי שמחליף עולם חיצוני.