אני מודה, לא יוצא לי לכתוב כאן ובא לי דווקא להעלות לכאן מונולוג ארוטי מהסוג הישן והטוב שלי.

בכלל מאסתי קצת בשירה ובפרוזה, אני בכיוון של מחזאות- לא כסף גדול או תהילה אבל יש טיפה יותר אפשרויות.

ערבי השירה בחיפה פנסיונריים מדי וזה מוציא את החשק.

חרא שאני לא מפרסם כאן, לא מעדכן, זה בלוג רפאים כבר שנים.

מה לעשות שאני רק בן התקופה והשלוף הזה מהנייד של הרשתות החברתיות מדייק את השניה את הרגע וכאן בכלל אין קהל ואם יש הוא נזכר בי כשעוד שניה מוחקים את האתר.

החיים מלאים בסידורים, דברים מתקלקלים, עבודות לאוניברסיטה בקילו. החיים נוסעים, חולפים ואין אפילו זמן להתפייט על גופה החושני של זו או אחרת, מציאותית או מדומיינת...

אני חושב שאולי אני בתקופה יותר מתפקדת מבחינת המציאות וישראבלוג התרחק מאוד מהמציאות שלי, אז זה בריא אבל עצוב כי אני מת על העקביות הזו- לכתוב בלוג 15 שנה, זה דבר גדול בעיני אפילו אם עבור הסביבה זה להתקע בעבר.

עוד שבוע ויום מתחיל סמסטר ב' ואני דוהר על האופנוע המטאפורי שלי אל התחנה הבאה בזמן,

החיים כבר לא עוצרים לפוסט, להתרעננות בצד הכביש.