רגעי האמת האוטומוביליים

הרוטטים במהמורות וחורקים בבלימות,

נוהמים באזני סודותיהם של צופרי ערפל.

אני מבין לליבן המעודן אך קרוע המלמלה

של הסטודנטיות המתפרעות,

ולא כמחאה פוליטית אנטי בורגנית-סקסית-פושעת

אשר ניתן לפרש כסמלים להוויה תרבותית שטותית מתוחכמת

באירוניה מודעת המסכמת את אווירת רביעיית המושבים האחוריים.

הן מעיפות לכל עבר ביסלי במבה וינאית

כבאסכולת הטיול השנתי.

הן שיקסה קלת דעת קצוצת חצאית,

משכילה בשיכולי רגליה הארכניות,

רגליים בעלות משנה סדורה,

תבין אותי באמת?

או שמא רק יהודייה פרגמטית

הנודדת סחור סחור.

קצרה וקולעת אותי

כציצית סוררת בחלתה.

האם אוניברסלי אנוכי

או רק שקערורית

ארבע אמות חדרי?

בינתיים חלפה לה השיירה הצופרת

העשן מתמר אל האופק

והשוחט שחט.

אני נדלק כאוד מוצל

ונופל שדוד לחיקה,

נטול בעיות הזהות,

העתיר בחלב נוכרי

שלא מפסטר מדעת.

בעירי אני לא מצליח לצאת מעורי,

קורס כדביל

תחת משקה מהביל.

כלפי חוץ מתקומם ממחשבות מקומיות

אך פנימה תמיד תחלחל בי הזרה,

בקועת שורשים כאדמה הפוכה,

כאוטית ולא סדורה.

פוקק עצמי  

במימי המבעבעים

המוגזים בתוך עצמם

ולא זורמים החוצה.

חרובים מחריבים אותי

ואורנים דוקרים אמיתותיהם

בירוק כהה.

חזירי בר מלטפים אותי

ומזכירים לי הרים מושלגים

שירי יודל תחת שמי גלויה

ונשים מזוקקות בזרותן

צחורות מדאגה.