מתמכר לזרוּת,

משתוקק אפילו רק לשוחח עם זרוֹת.
גויות בעל כורחן
אשר לא שופטות,
לא סונטות,
אלא לומדות,
מתבוננות.

במקום חרבות מתהפכות
מרחף בשדרות ללא סגירוּת,
חופשי מתעוקת צעקות וצפירות.
שבוע באוויר קר, יבש ונקי
עד כי עור כפות ידי מדמם מנחת.
מי צריך את הלחות הזו?
היא טובה לעור
אך מביאה חושך.

הנשים תפורות לפי מידותיי
אלא אם כן זו המעשיה הגלותית
אשר הפילה בפח עם שלם.
הן לא זורות חול בעיני
ולא מלח על פצעי.
לך תשיג פה חול
וחסר מלח אפילו בסלט.
לא מוצאות בי מוזרות,
חפות מצדקנות מתנזרת
ואנפוף הצדקת.

הכל טוב מכדי להיות אמתי
אולי זה רק קרקס
לילדים שנשבו כמותי,
מלכודת תיירים מהבהבת נורות.

אינני בקיא בשפתן וצבען הטהור
אף כי נדמה הוא לצבעי.
אני מפוכח מסבל
והן מתוקות כהבל.
אוהבות את ההתפלפלות שלי
אף לא בשפת אמי או אִמן.
מה לי ולאִמן?
בטוח לא רחל אמנו.

האם היו מקבלות אותי כפי שאני,
אמן יהודי כזיקית?
נמר חברבורות
מהברית הישנה.
סוכן כפול ומכופל,
למוד מרכאות,
גרשיים וצ'ופצ'יקים.

ברחובות המנומסים,
מסותתי האבנים הקטנות
השבורות כקוביות לגו,
סללתי לי טופוגרפיה מנטלית
מלאה באזורים חמים.
אבן על אבן,
כדרך קיסרית.

כל תחנת רכבת תחתית
קפוצת שעון.
פסל בגן.
מוזיאון
שבור ענן.
צלצול כנסיה,
בכיס מוכן המזומן.
סירנת משטרה.
לקנות נשמה יתרה,
לקחת אוויר לנשימה
שיספיק לשנים.

מאז מוחי ממשיך
לנוע מכוח האינרציה.
מרחוב לרחוב,
משדרה לשדרה,
כבמשחק וידאו
הנמשך גם בין כותלי חדרי,
כי התשוקה אינה זקוקה לטעינה.