אני השמרדף

של הזמן הנידף,

מחפש ניילונית

לעטיפת תקווה משותפת.

לא בטוחה היא הדרך,

הליסטים בעוכרנו.

חותכי מדרכות,

מגיסי השורות

מצרי צעדים.

מחייכים בעורמה,

יונקים יח"צ

משוד נשמות.

אין הם פוסחים

על שירת קודש,

תענוגות חול,

יצירה והגשמה.

ובעיקר את התמימות-

בשמה של חומרנות.

נשות השטן

כבר  כשכשו בזנבן,

קרצו בקרנן.

באש הקיץ מעלה עשן

ריח של גז, דליפת שירה.

שתילת הזרה, פיצוץ נורה.

בריכול ציפורים על צמרות העץ,

בריגול האורבים לבוא הקץ.

כנופיות הגורל

משחרות לפתחנו,

מחלחלות רעל.

אך אנחנו נביסן!

ממרתפי המחתרת,

סמויים מעין הציבור

אך קרובים יותר מאי פעם

ללב הפועם, הארוז

המייחל להיפתח.

בקופסת שימורים נחיה יחדיו,

המנוילן ושומרת הדף,

המתייק והגונזת.

בונה החומות והנוצרת,

הטבעית והעל-טבעי.

את גורלנו נכניע

בתמימות עירומה

וכל הלז

ביהירותו הארורה יטבע

וינוס בסרח קנאתו הצהובה.

ואת, נמפה נסתרת בגלים,

שמרי נפשך.

מפני המחכים בשער.

שאגי בציפורניים שלופות,

נוטפת סקסאפיל כסופרוומן.

חרב אל חרב

נכתת חניתות ונגמור,

יחדיו נהיה משמר המלכה,

מוזיאון שעווה.

אני זקיף מלידה,

שומר מכל משמר.

בכעסים, במחילות,

בנהמות הקדמוניות.

בתהיות, באנקות,

בנהר דיבורי השוצף

ומדבר השתיקה של חדרי.

שומר על דף השיר

מפני הגרפומנים

ונדחפי הפמפלטים,

על המילים הכתובות בעט דומע,

הנוצרות והחושפות בו זמנית.

עטוף כילד בועה,

מבוגר רק

במודעה תלויה

במסגרת שחורה

בפונט ענק

פותח צוהר שירתי,

אהבתי עיוורת ההקלדה

דוהרת בקצב הקילובייט לשנייה,

מתמסכת לעיניכם המרצדות.

כנגד כל סטטיסטיקה,

על גבי תגובות וחיזוקים

מחיאות ושריקות.

עליך אשמור

כבבת עיני

שוות שוקיים

ומתק שפתיים.

אולי נצא כבר החוצה?

לאור המקלל והמברך

לכל צרה שתבוא-

די לקפוא על השמרים.