האגו הוא ציפור טורפת, רגע אחד אתה בצוק העיתים ולמחרת מאכל לניצים, לרמשים, לחברים שהפכו לנחשי צפע צהובים מקנאה (ובמה כבר יש לקנא?)

האגו שלי ידע כבר את מכות מצרים, יתמות, נשות שטן וקמיקזי, אמבושים וזובור אינקץ אבל איכשהו אני נופל על ארבע במקום להתגלגל מתחת לגלגלי רכבת.

לא יודע מהו סוד ההישרדות האינסטינקטיבית שלי בין הסיזיפיות של הבדידות והיגון להנאות החולפות, רגעי השיא המעטים המזככים ומשמני הצירים שאתה מתגעגע אליהם במשך חיים שלמים וכותב עליהם אוקיינוס של מילים.