אם כבר עוררת בי השראה,

תהיי לי אשת לוט.

ובכך, יקרה, איני יכול לשלוט.

סוד קסמי המתוק והמרושע

הוא משיכת המכחול המתעתעת של הזיכרון.

לא תוכלי למחות אותי כזיעת השכחה,

עם חלוף הימים עוד תנהי אל התום

ובכלות הקיץ תתגעגעי לחום.

צריבתי המענגת לא תרפה

בכל מילה שהדהדה בך,

שנגעה עמוק לתוכך.

ערסלה ישותך כבליטוף אפרוח,

באגנך אגרפה הכוח.

הטריפה גוף ומוח,

הציפה ניחוח.

הצריבה שהעצימה,

שהסבירה לך את עצמיותך

בשבעים פנים

בלי שידעתי איך.

כי ידעת שלא תהיה אחרת זולתך.

זו שהכילה שיגיונך,

דיכאונך.

לכתך ושובך.

אף הגדילה פריחתך.

האירה דרכך

בעטרת נשיותך

ניצוץ גאוניותך.

וגם כשאת מתנערת ממנה,

כדי למצוא פורקן ולצלול

אל האופק, הימה!

חירות! (את תובעת)

על איש את לא שמה.

עדיין ברור לך

כי זו החרוטה בעורך תסרב להעלם

בחמה שבמקלחות,

במלוחה שבדמעות,

באלוהית שבשרשרת האורגזמות.

אם כבר מזמן נשבר ליבי בחיקך

ומי זוכר?

לא תדהה דמותי כקבלה נשכחת מהסופר,

רק תקרוץ לך מדי פעם מתמונה או משפט.

מועדון המוזות שלי

הוא רשימה שחורה,

של נשים מרחיבות יריעה

ומוצצות אהבה,

אך באותה נשימה

נותנות חיים.