סבא. סבא שלי יהודה, על שמו אני קרוא. מה אתם יודעים עליו? מה אני יודע?

נפטר לפני שאמי נולדה. הסבא הבוהמיין- עד כמה שסבל בנמל חיפה יכול.

רומני עם סיגריה שנראה כמו אלן דלון או ז'אן פול בלמוּנדו של שנות השלושים. הסבא שאני יודע שאתו הייתי מסתדר כחבר אם הייתי בגילו, שמת בגיל שבו אני עכשיו. דוד שלי טיפה דומה לו וגם בן דוד שלי.

בכל מיני כרטיסים ומסופים קוראים לי עידו יהודה אריה (הסבא השני) הראל לרוב ה"יהודה" חתוך בגלל ששלושה שמות זה יותר מדי בשבילם אז זה יוצא עידו יהו.

חתכו את סבא שוב, לא מספיק שהוא מת ב48', סבא חתוך מדי, חתוך מההיסטוריה, חתוך מהדר בה גר עד יום מותו.

סבא, דבר אלי מהשמיים, אפילו שאני לא יודע אם אני מאמין בכלל באלוהים וגלגול נשמות. סבא, גלגל לי משהו, צייר לי כבשה סבא, גלה לי את פתרון החידה, שדך לי בחורה כי אתה, שקבור בבית הקברות הצבאי, אתה בטוח יודע את מי אני צריך, אתה כבר תמצא לי, אתה מכיר אותי למרות שאפילו את אמא שלי לא הכרת, את בתך היחידה. אני חלק מהשושלת שלך סבא, משורר מוזר כזה ואתה היית מת על השירים שלי זה ברור.

הוא היה תיקונצ'יק בעל ידי זהב, לא אינטלקטואל ואיש ספר, כביכול ההפך ממני, אבל היתה לו אישיות מיוחדת- כביכול לא הולמת את חייו ודמותו.

סבתא שלטה עליו ללא עוררין עם ההשכלה והתרבות שלה.

סבא יודע שאני ממשיך את השושלת, שאר בני המשפחה לא מבינים אותנו סבא, הם זעיר בורגנים בזמן שאתה היית פרולטריון לפי כל הכללים, פועל שחור עם דם כחול ובלורית בהירה סבא, מלך הנמל, אני בטוח שכל הפועלים שם החזיקו ממך ואפילו המנהלים הגדולים קרצו לך.

בחור בהיר בלורית שהגיע עם משפחתו מרומניה הרבה לפני המלחמה, היתה להם חנות צבע (כמו טמבור) עד היום לאמא שלי יש דוד קשיש שהוא ליצן רדוד מתל אביב אבל איש טוב, אח שלו. בטוח שלסבא היה יותר סטייל, בטוח.

אמא אומרת שהיה לו הומור כזה, הוא היה מצחיק ושובב כמוני.

הכיר את סבתא בגן בנימין שליד התיאטרון העירוני, היא התחילה איתו על ספסל, היה לו סטייל אבל היה ביישן רצח- כמוני.

סבא לא היה מסתדר עם אבא שלי למרות ששניהם רומנים, סבא היה מסוג אחר- הוא היה מגניב, אבא שלי לא מבין מגניבות מהי, רק חומרנות, כלכלן זה לא סבל בנמל.

לא הייתי מסתדר בחיים כסבל אבל בטח הייתי סבל מצחיק- כמוהו.

אני לא סבל אבל אני יודע סבל מהו ועבדתי בכמה וכמה עבודות שחורות בחיי,

בוהמיינים פורלטריים כמונו צריכים לעבוד רק בשחור סבא וצריכים שנשים יתחילו אתנו ויעזבו אותנו מפוילע-שטיקים. סבא אני אוהב אותך, שימותו כולם מצדי.

מגיל עשר לא בכיתי ואני מרגיש את הדמעה הצורבת.

בכוונה לא כתבתי ופרסמתי את זה ביום הזיכרון, סבא היה מגחך על היום הזה.

אמא אספה זיכרונות רבים כל החיים מהאבא הזה שהיא לא הכירה, חלבה פרטי פרטים מהדודים ומסבא וסבתא שלה, מאחיה ובעיקר מאמה, סבתא לא יכלה לשכוח את סבא, היא היתה נשואה עוד פעמיים אחריו ואף אחד מהם לא הגיע לקרסוליו של הפועל הטמבל הזה בעל ידי הזהב והבלורית עם הסיגריה בזווית הפה, הרומני בעל לב הזהב, המענטש המצחיק הזה, המקסים והרומנטי מכולם- סבא.