על משאית חסרת מכולה חשמלנו את הקהל המדומיין באייר גיטאר מודל 72',

ברגע האחרון עלו גם העכבישים ממאדים.

בעלייה המתעקלת של ארלוזרוב להדר עליון,

על במת אמפיתיאטרון מדומיין,

הראנו את האור לבית כנסת רב קומתי בחצי סהר

מוחשכי וילונות ויז'ניץ.

לאחר מכן קפצנו ראש אל בריכת הפועל הסדוקה,

הליפה פרחה אל על והנעורים הפיכו תקווה בלב המאמינים.

בעבותות הזמן

אתה שהפכת להוא,

לזה שהיה,

כך העלמתי מעולמי החדש

זעם עיוור וכואב.

ואם לא יכאב איך נדע שחיינו?

שמא היתה זו בדיה ילדותית,

תמונה גנוזה של שחקנים צעירים שירדה ערב הבכורה,

צעירים מכדי להיות שחקנים.

לילות חורקים בדרך לנבכי הכרמל המנמנמים בחורף, מחר יום עבודה.

פועלי העיר יקומו בחמש ולא ידעו שהיינו מפלצות התהילה.

ההר תלול, לאורך רחובותיו העקלתוניים ישנים טורי מכוניות עייפות

זקנים רצים מנסים לכבוש את ההר בגשם באזניות רדיו צהובות,

מתגרי לב ריאה.

ירדנו גם מטה מטה לסמטאות הדר השוממות,

בהן חוסר דו קיום הכה בך אפיים ארצה

לאחר שהאוטובוס האחרון חתך למעלה.

על צוואר הנהג מחרוזת שנהב מזויפת ואלביס מקסטה בפול ווליום,

מדי פעם הבליח כנסיית השכל החדש.

הזמן מפצח גולגלות

אך הזיכרון קריסטל קוק.

בטון מזוין

הנדבק לספריי משוקשק היטב  בנחרצות של אזוב קיר.

שבת בבוקר, פועל ניקיון דמוי פורטיס

באוטו עירייה קודח בצנטריפוגת מברשות, מצחצחת נשמות,

מבהיקת אספלט שעוד רגע ירתח בשמש צהריים.

כך הפכנו ללהקה,

רציתי לאבד עצמי לדעת כשאורות הבמה כבו,

לאחר שירדה ההצגה וחלפה ההזיה המוזיקלית

נשארתי בן 18 בקליפורניקיישן .  

אך באביב השמש עוד זרחה לנו מהתחת

הו אז בלילות

אי אז בימים

נסיונות מוזיקליים בהומור פנימי כסמטה חסרת שם בחצר פנימית בואדי סאליב,

תרנגולת חולפת מביטה בך במבט תמוה

לבסוף נתקע בביוב חד סטרי ומאבד את הדרך.

אטמוספרה מהבילה של חדרי חזרות 18 שעות ביום

תחת שאון מטחי הבגרויות.       

בין דיוויד בואי לגארבג' לישן של דורי בן זאב.

השורות בכתב ידך המסולסל עשו היסטוריה

כמו היו לפני עידן המחשב,

סך הכל 1999.