הכרה

שאננות מסריחה
מנפיחות רקובה.
כל הציבור עמד והסתכל,
נרדם לשירי הערש
על כרית נוחה.
אומרים יש תקווה,
הגראס במרפסת נדלק וכבה.
מגשש באפלה,
אל המטבח בחרדה,
אני חי
מתחתי בורות זעקה
גוססים באימה.
בטלוויזיה
דשא רך רדיואקטיבי.
אישה מתחתי באמצע אורגזמה
מטילה צלילי עירום על הקיר,
אני סותם באצבע אחת
ומאבד את ההכרה.

פרופ' שרגא סביחובסקי אבו-עמבה, מאסטרנט אמריטוס, מוטאנט סגל בכיר וקוף קירגיזי נדיר בסוגו, במסה מאלפת שימפנזות המנ תחת
בדמעות תנין את השיר הנשגב "הכרה" מאת עידו הראל, משורר פיניקי חרמן בן המאה ה-14 לפנה"ס שטרם ראה חושך ומזלו!

כי בימים ההם לא היה קל למצוא את האייפון בחושך במערה עם ריח של דג משבוע שעבר ואיזה גמד שנצמד אליך פתאום בקטע "מתחזק"...

השיר עוסק בעיקר בכמיהה של האדם הלבן לבאנג איכותי בחשכה האקזיסטנציאליסטית של המודרנה.
הגיבור, נרקומן צעיר ושרמנטי המנסה להגיע מהשירותים בזמן שנשמע פלוץ שהשתחרר על תנאי מהבניין ממול,
רץ כנחוש נחש לעבר המטבח, מבלי להביט בלבן של העין של השכינה (כל מלאך מניאק)  ולדרוך על תחתוניה של סבתו מקרלה
(הראשונה שלימדה אותו לשחק את המשחק הרומני "חתשתייםשלוש- לקרדה)

נרקומן ציבור (ד"ש למאיר שעומד עם האייפון, אמרתי לכם שחשוך רצח וזאת האשמה בחברת חשמל במאה ה-14 לפנה"ס
וגם בנוצרים עצמם שלא יודעים לספור כמו שצריך לפני שישו נולד) שלא רוצה להרדם לצלילי שיר ערש (או ערס שיוצא אל החלון ושר)

ניכר כי נפשו של הדובר נקרעת בין הטלוויזיה המציגה פרסומת לגראס מצ'רנוביל והשכנה שבדיוק גמרה אומר לגמור והזבל הזה בורח לה באמצע.

מה שלא מספרים לכם בשיר  (וההוכחה הניצחת שלא תמיד יש אמת בפרסום) הן הצעקות והקללות של אותה ביץ' מיתולוגית
אשר גרמו לנפשו העדינה של המשורר להכבות כמו נר בישבנו של נחמן מאומן ושום פצצה אטומית שתתפשט בחלון ממול לא תצליח להושיע!

מתחתיו סתימה באמבטיה- מקור בורות הזעקה הנפערים וזועקים לאינסטלטור שמתבושש להגיע, ועל כך נאמר- כוסאמאשלו.
באמצע השיר מבין הדובר, בין הסאטלות- כי הוא חי,
כנראה כי סוף סוף יש אור בסלון ולא צריך ליפול לסמים קשים (כל זה בסבטקסט הארוך כספר דברי הימים+ פלפולים בקלוואה וחמוצים מוגש קומפלט עם תמונה של השכינה בעירום חלקי ולדיזרט-בננה)

"אומרים יש תקווה" שמועה זדונית שבאה תמיד באמצע חרבון כשנשמעת צפירה, אתה מתבקש לעמוד ולשיר את התקווה וברור לכולם
(כל מי שמציץ לך בשירותים, במקרה ופספסתם לכן נא להביא מטלית לחה ופעם הבא לכוון בטלסקופ לפני שאני מספר לאמא והיא לא תחוס על אדיפוס...)
שהנפש שלך בתור יהודי הומיה כרגע כמו יונה במחזור.

בסופו של השיר נסגר מעגל ההתבגרות, קרקס הפרעושים ומחול הפגיונות הפומפוזי של המחבר, אותו פיניקי מטומטם שאני שונא באופן אישי.
("איפה אתה- כפיים- לא רואים אותך", קבל אצבע משולשת ואמאש'ך *ביייייפ* לכל השכונה)

ובאשר לכרית הנוחה- השמועה מנפסת  כי כי שמפרברי ג'לג'וליה היא הוברחה, מלאה בג'ובות מהשוק האפור ומשובצת עד שבץ.