עבורי היא מזמן כבר לא עצמה, לא פגשתי את דמותה בהווה, מי זאת בעצם?

לכן אני שומר את גרסת הבמאי.

כבר עשר שנים עברו מאז, ללא ספק יותר מדי זמן והיא האמיתית כבר מזמן אדם אחר, חיה עם גבר אחר בעיר זרה, אך איני זקוק לה עוד -יש לי גרסת במאי.

כל מה שלא ערוך, לא חתוך ולא מצונזר, כל מה שכבר לא קיים בה, הערוכה, האישה, הרעיה, האם. יצרתי לי דמות צעירה וגולמית שלה, יפיפייה ונאווה בנשים, זדונית וקונדסית, סקסית  ופוחחת, גאונית ומתוחכמת, גרסת הבמאי שלה מסובבת אותי על אצבעה הקטנה ואני נהנה מכל רגע!

נכון שכבר שכחה אותי, עייפה מהיחסים האלה הלא הולכים לשום מקום ונדדה למקום אחר, באה על סיפוקה בעבודה רצינית של מבוגרים, זנחה את האמנות ההיא, הנשגבת, שאותה חיה עימי מבוקר ועד ערב, הייתי הדון קישוט שלה ולא ביקשה יותר.

עד היום הבובה הניצבת בחלוני, כמניקין בחנותי, היא רק עדות אילמת למי שהיתה כי בתור בני אדם, יש בנו את הרצון להנציח את העבר המתוק כבתמונת סטילס, להצביע על עבר קפוא בזמן ולהשען לאחור ללא חשש ממהמורות הגורל.

רציתי שתהיה כמו אקדח קפצונים מפורים 87', כמו מנדולינה  זעירה שהביא לי דוד לבר מצווה, כמהתי שמילותינו ינצחו כל מציאות הפכפכה.

מתיקותה עדיין מעקצצת לשוני חדשות לבקרים, אני אוהב אותה אך האהבה הזו היא נחלת העבר, הקפאתי את הרגש והיום הוא מחכה ליום ההפשרה, מתישהוא בין ביאת המשיח, דקה לפני האפוקליפסה, רבע שעה לפני שהים יעלה והסוסים של אליהו הנביא ינסקו במרכבת האש השמיימה.

רגע, מה אנחנו מטומטמים? ידענו שלא יהיה סרט המשך, אנחנו לא רוקי או אינדיאנה ג'ונס. את מוזה מימתית, את מקהלה אמיתית, הבחורה המגיעה בסוף עם השלט הנותן תשובה לכל הסדקים בעלילת בטרגדיה הקומית שלי, בקומדיה הטרגית. את היית הבלתי יאמן, גיבורה ומקהלה שלמה בו זמנית.

חתונת הכסף שלנו עוד תגיע בתיאטרון הקטן שבו התאהבנו, מוקפים בבובות שעווה מהשער של סרג'נט פפר ומוזיאון מאדם טוסו.

זוכרת איך אהבנו לשכב על ערימת תלבושות מאחורי הקלעים כשכבו כל האורות? עשר שנים חלפו וגרסתך עדיין מתגוללת עירומה תחת ספוטים מכמירי לב, על קוליסות רומיות גרנדיוזיות בקולוסאום, סביבה גונגים של אופטימיות, סביב ניצב מבוך מראות המשקף אותנו יותר מכל.

את המטאדורית שיצאה מהזירה ומצאה לה שור אחר.

אני עדיין מוצא את עצמי מביים אותך , מנתח סצינות  קלאסיות שטרם ראו אור, שנפלו על רצפת העריכה שלנו והיממו את קהל מעריצינו האדוקים שהגיע מכל קצוות תבל רק כדי להתבשם קלות באבק הכוכבים, היינו סיפור בהמשכים, סאגה שזכתה לאינספור ורסיות בכל העולם.

אפילו בסין מצאו לך מקבילה מלוכסנת שתשחק את מאהבתו החוקית ביותר של האמן. הוא איזה דייג ציפלון, שחקן ומשורר, נווד שלא יודע מה ילד יום ואיך ימציא את עצמו בעולם שכבר המציא בעלי מרפקים ומאפיונרים של האמנות, בוחשני תרבות ואלופי יח"צ, היא נוסעת ברכבת הקיטור לעיר האסורה שם מחכה בן שושלת הקיסרים אשר יבטיח חיים על כרית קטיפה ומשי מבהיק, פרי יצירתן הקודחת של אלפי תולעים עמלניות.

עם עלות השחר אני מתבונן בך מבעד למצלמה, מתיישב על כיסא הבמאי, המגאפון מביט בי ושותק.

אני מלטף במילותיי, מרכך אותך שאין לך מה לדאוג, אליה כבר לא נותר לי דבר וחצי דבר, היא התכלתה זה מכבר במחשכי הגנזכים כמו סרטי הצלוּלויד והטכניקולור ועכשיו, לראשונה מזה עשור, כל כולי שלך.