אין כמו לדפוק את הראש בקיר, יש בזה משהו משחרר.

לפני כמה ימים עליתי לאוטובוס ובזמן שהתיישבתי במושב השמאלי מאחורי הדלת האחורית (בזמן שהאוטובוס ירד בסיבוב) דפקתי את הראש בעמוד של הפעמון המחובר לזכוכית המפרידה בין המושבים לדלת, אתה רוצה לצעוק ורואה את כולם מביטים בך (למי אכפת?) יש בכך בושה חסרת הגיון, הרי לדפוק את הראש בציבור יכול להיות משחרר, לפחות על הנייר.

בא לי פעם לבכות בציבור, רק בשביל התרגיל. הלוא תאמרו "בכיין!"

אני אומר- גם פמיניסט דגול המאמין בחלוקת נטל הרחמים העצמיים בין המינים וגם שחקן העובד על תהליכי החצנת רגשות תוך הסתכנות באשפוז בשל אקסהביציוניזם חסר טקט והפרת השלווה הציבורית.

אני שהופעתי על כל כך הרבה במות בכל כך הרבה סיטואציות מגוחכות, לא יכול לדפוק את הראש על עמוד באוטובוס ולעבור על כך לסדר היום.

נשים מסוימות הן הקיר הזה עבורי, אחת כזו מרפרפת בחיי בתקופה זו, אני כבר שומע את דעיכת הרפרוף שהיה לא יותר מצמד מפגשים רנדומלי.

העצב נובע מכמות הרגשות, המחשבות והמילים ש"השקעתי" בה, שהסתכמו גם בתקוות, לא בדיוק הלך רוח של סטוץ.

החגים הורגים את עוף החול,

הוא ישרוד דיונות טובעניות

אך לא משפחות תובעניות.

לפני מספר ימים שוחחתי עם אדם שעובד משמרות כפולות ומכופלות בתקופות החגים בכוונה תחילה, זהו המפלט היחיד עבורו מהחנק,

מהאסתמה הגדולה של תשרי.

לפתע נזכרתי בקשר הסוחף ההוא, איך שביליתי אצלה את החגים ולרגע נגעתי באיזו נורמליות מפתיעה, האחיין שלה היה כמו הבן שלא היה לנו והכל היה שלם לרגע, בגשם הראשון התעוררתי והבנתי שלא היו הדברים מעולם.

לפחות יש אי אילו תקוות בחזית התעסוקתית שנראתה כמו שדה קטל במשך הקיץ, הדם זורם.