בימים עברו לא ראיתי זריחות באופן יומיומי, זריחה היתה מטאפורה בשבילי, שחר חדש,

עולם חדש מופלא שאולי יום אחד אראה אותו מהמצדה או מבקיע מעל ענני ערפיח תל אביביים.

עכשיו את זורחת לי כל יומיים, הנזם מנצנץ בחיוכך, ונדמה לי שאני מבחין בנמש בזווית הלחי המושלמת שלך.

הרעפתי יותר מדי תיאורים? אולי הנמש הזה, פרי השמש, הוא משאת התשוקה, הרצון לנחות באדמה הלחה

ולא להמריא מחדש אל המנוכר, המאוס, הלילה הקר והאינסופי.

מאכילה אותי בטוב ליבך האמיתי, נטול הרבב.

הקפה שאת מוזגת- לי הוא, אני סומך על היעוד הזה בעיניים עצומות מעייפות,

את צוחקת ומוסיפה אנקטודות בצד כמו עוגיות או מאפה ליד, מתבלת את הנוזל החום והרותח באמצע הלילה היבש הממוזג והקניוני הזה, סבך תעלות ומעליות של בני אדם.

פועלי נמל הם בעצם נמלים פועלות הנושאות פירורי לחם קטנים לקן בטור ישר ואילם, אוטומציה של הטבע.

אנחנו נמצאים במקום בו אחרים מעופפים ואנו נועדנו לקרקע, שורדים וחוסכים למשהו לא ברור, אולי לזריחה הבאה, לשמש שתעלה ותאיר גופך יאיר באור חם וטבעי, באוויר הצח של הרי הסביבה, בקור צלול ואופטימי, הטבע ירום הודו, ואני אכנס אל תוך גן העדן שלך, הלא מתועש, נטול הקופות והמטבעות המצלצלים, הטלפונים המבלבלים, המסרים הסותרים והמודרניות הממסכת, שתמיד מביטה בך בפאסון אפקטיבי, יצרנית וחסכונית, כפי שאוהבים אותה למעלה, היא הפוסקת בין בשרים ונשמות, בין הפה לאוזן, החיבוק לחיוך, התהיה והתשובה.

כמהה אני לחומך המשכך מרצפות שיש שידעו יותר מדי פסיעות וזרקורי פרסומת מסמאים, את המפלט היחיד עבורי, מחשבה משמחת ומצערת כאחד.

את, המוזיקה והטבע. שילוש מקודש. עבורי את מייצגת את הטבעיות שבה אנו נעים לצלילי הבס העמום, השבטי, שלא ידע נייר כרומטי והבלי סלולר, מכניס אוזניה כסטטוסקופ לסדקים שבך, לחולשות המחלחלות סביב, לנקודות המשבר המסתמנות מסביב לעיניים ומזהמות את הצלילות שבה התעוררת, שפועם בליבך כמו קטר שלעולם אינו שובת.

אני מרגיש ומחשב את פעימותיך לפי מונה מיוחד היושב במוחי, צורה הנדסית מושלמת של מולקולות

המרכיבה את עצמה מחדש בכל לילה, בכל בוקר, בכל התעוררות הנגאוברית בצהרי מחר.

בבוקר יש מן המעורר, אני לא רוצה לחזור ולהתעורר בבוקר, מעדיף להתעורר בצהריים מחממים

להתעורר באיטיות מהבילה, בלחות רחמית, בשניים, בעיקר להתעורר בשניים.

שלשום לחשת לי לפתע ממסדרון פינתי, מיד זהיתי את קולך המתעגל בקצוות בתום אשר חשבתי כי נכחד מהעולם.

ישבנו ספונים בפינה על כסאות פלסטיק אדומים מול חנות תכשיטים סגורה,

האבנים היקרות, זוהרות בכחול מלאכותי, מזגגות מבטי, רק גרמו לי להבין כמה את יקרה לי, אף אבן לא תקשיב לי כמוך, ובכלל הבנה היא מעבר להקשבה ותנוחת ההאזנה שלך כמעט אירוטית עבורי, החן שבו את מלקטת את שברי משפטי הרצוצים מעמל היום, מעמל הלילה, מנקישות הגשם ורתיחת הנפש.