קיצור תולדות השמיר שלי:

הוא נולד בקיץ. ניצלתי עציץ של פרחים נבולים (במקור המתנה הכי משמחת שקיבלתי ליומולדת) קניתי זרעים וקיוויתי לטוב.

בסתיו הוא היה נכנס לדיכאון.

שתלתי זרעים נוספים, חלקם היו מבטיחים, האחרים התפזרו ברוח מטאפורית.

אחר כך חורף- ובכן, זה לא זמן טוב לשמיר כידוע. בין לבין השכן מהגג השקה אותו תוך כדי שהוא מרוקן את הקאנטרי קלאב.

(הדבר הטוב היחיד שעשה)
הרוח העיפה, שרתי לו שירים וזה לא עזר, הפקרתי אותו בנסיעות לחיפה וחשתי אשם.

לפני מספר ימים הבנתי שזהו, יונה ניסתה להקים שם בית בישראל (בסוף הרוח העיפה גם את האופציה הנ"ל)

ודי מעכה אותו סופית, אבל בכוונות טובות.

ההלוויה תצא משער 32 בנתב"ג היום ב3 בבוקר בצעד תימני לכיוון השאול.

אסור לי כבר לשאול את החנווני במכולת אם הוא מחזיק את השוקולית הגרמנית?
זקנה  שנכחה במקום הביטה בי כאילו מצאה סוף סוף את האשם האמיתי לשואה.
מה לעשות שזה היה טעים וזול?