מזה זמן רב לא כתבתי (שמתם לב שזו הפתיחה השחוקה, הנפוצה והקלישאתית ביותר בישרא?)

ובכן, ממש לא בא לי פוסט התבכיינות, אני מאלו שמעדיפים להפיץ אמנותם, גם אם היא שבורת לב, דיכאונית, קודרת, פסימית ולא מתקשרת עם סביבתה

רק לא לחפש כתף תומכת עלי רשת ולהוציא את הרחמים העצמיים בעירום הוירטואלי, בניאון המצמית הלבן והמהבהב של האתר.

אבל כן, בודד, מתגעגע לחברים (מסוימים, לאחרים אני כל כך לא מתגעגע עד שזה מקל על הבדידות)

טוב לי ללמוד, הסוציולוגיה של התרבות מרתקת אותי, לעתים אני חושש שבסוף עוד אמצא את עצמי בסוודר (יש לי כבר אחד נעים בצבע תכלת)

מפוחלץ בתוך ספריות האקדמיה, שותה את התה שלי ומתברגן בנחת.

אני מפחד מכל כך הרבה דברים חיוביים שזה מדהים, צובר פחדים מיום ליום ונפטר מאחד או שניים על הדרך המחשלת, שביל החיים שבו אתה פוסע בנעלי הפלדה מטילות הצללים שלך, כמו זקיף שרודף אחרי הצל של עצמו הולך אנה ואנה, בוחש בעבר ובעתיד, המחשבות נעות כחוטי טלגרף קדימה ואחורה.

אפשר לכתוב כל כך הרבה דברים חיוביים על תקופה זו בחיי, אני מצליח מהמון בחינות, חווה רגעי חיוך אמיתיים וסיפוק במישורים רבים,

אך מה לעשות, המישורים המסוימים שמוזנחים, אלו שבתקופות אחרות שועטים כסוסים בכרכרת חצות, המכים על הברזל בעודו חם ומצליחים למוסס ולהרוס מראש מערכות יחסים שיכלו אף להצליח (ומהי הצלחה של יחסים כשאתה בן 30? מירוץ להקמת משפחה? לעתים אתה מגלה זאת כשאתה שואל את בת הזוג והיא אומרת (אם היא בגילך) "נו מה לעזאזל חשבת?

הרהורים כגון זה רק מדכאים עוד יותר, אני מחפש אותה ולבסוף כשאמצא, היא תהיה בטוחה שאני רוצה להקים משפחה באותו הרגע, זאת אומרת, חצי שנה-שנה מהרגע שנפגשנו לראשונה, יש לי תחושה (ואשמח אם תפריכוה) שזהו הגיונו של השעון הביולוגי בקרב נשים בסביבות ה-30.

ומה אם אצלי "עכשיו" זה עוד 5 שנים? זה אומר שמשהו לא בסדר איתי או שאני חייב לצאת עם צעירות ממני?

עכשיו תשאלו מה זה משנה בכלל אם טרם אפילו פגשת בה? ואענה "לאמשנה, לאחשוב, עזבו..." בטון הכי עצוב, עצבני, חסר סבלנות ומרחם על עצמו.

רחמים עצמיים הם דבר מאוד לא סקסי, בכלל חשיפת רגשות אישיים היא לא דבר גברי ומצודד, אני יכול להרוס לעצמי הרבה מבטים מבטיחים המתגנבים אל בין שורותי בעיניים שואלות, סקרניות, מבטיחות, לא מגלות, לא נודעות.

שאתה כותב שירה אין לך הרבה ברירה, בכלל באמנות, אתה מתערטל נפשית כשחקן על הבמה, מוזיקאי שר על רגעיו האינטימיים והנוראים וזוכה לאהדת הקהל במקרה הטוב, הסופר יושב בעלייית הגג שלו, שולח את לחמו על פני המים ומקווה שיראה לרגע מבהיק אחד את ספרו באיזה שהוא חלון ראווה, ינהל שיחה עם קורא, מחכה לספור את מעגלי אדוות המים שיווצרו לאחר שהטיל את המטבע האחרון שלו לאגם.

כבר יותר משמונה שנים שאני כותב לכם, קהל מקרי, משתנה, בלתי נראה, בלתי נלאה ואולי דווקא נלאה מאוד לפרקים.

הכתיבה התרפית, זו המחפשת קול באפלה שיקשיב, לפרוק את הכאבים הכמוסים ביותר באמצעות האותיות השחורות,

הכתיבה הזו משחררת אך כובלת, הכתיבה הזו אינה פשוטה עבורי כפי שלא היתה פשוטה ברשימות המעט עילגות ומפוזרות אשר פרסמתי כאן בגיל 22.