ביום בהיר אחד, שמי תל אביב חייכו אלי חיוך סרקסטי ואני קמתי, חבשתי את מצנפתי ומיטב

העוז והעזוז שבנימי נשמתי והלכתי לקצוץ באכזריות מחלפותי בנות 15 השנים.

בוודאי תשאלו אותי איך איך ומה?

ובכן לא יודע כמה, לא יודע למה ,רק רוצה לברוח וכו'

הספרית דמתה באופן פלאי לחנה לסלאו בימים יפים יותר (או פשוט חינניים בכיעורם?)

ספר זקן וקירח שעמל שיערו המקליש של קשיש במחיר בקשיש חייך אלי וצירף אותי לקהילת גיל הזהב שלהם

אני מת על מספרות של פעם.

המספרות עם התער לגילוח הקצף המתנפח "סירים" מייבשי שיער תלויים מעל לכסאות גבוהים מרופדים בכחול

ושולחנות פורמייקה פרוסי ז'ורנלים שלא התחלפו מספר עשורים. 

פוסטרים שחור לבן על הקירות מראים תסרוקות אולדיז של גברים שביל בצד מימי ג'ון פ קנדי

ונשים קוקטיות בקארה בלונדיני כל-שערה-במקום עם תיק קטן וחיוך חתום נטול ציניות.

הבטתי בבבואתי ההולכת ומתקצצת לנגד עיני הכלות וההיסטוריה קרמה עור וגידים.

כמו החיים עוברים לנגד עינייך לפני מוות. כן, אני מגזים, זה כולה שיער, תאים מתים, חציר,

שיער מתחלף, ולעתים נאסף, מתפזר ונושר, גדל וחוזר חלילה, אין לו רגשות, מחשבות והרהורי כפירה.

זו רק מראה של אופנה חיצוניות, פוזה, לשפוט ספר לפי כריכה, עיסות ונחתומים פזור, גוונים ותלתלים, שיער הוא מעטפת זולה של הנפש

צללים על פני קירות עירומים, קצוות מתפצלות מתחברות ועושות אהבה משני צידי היקום.

היא אחזה במספריים חתכה וחתכה ואני חייכתי לעצמי במיטב היכולת,

אני לא מצטער, זה היה צריך לקרות במוקדם או במאוחר, אפילו חשתי מן הקלה ועכשיו אני עושה צורות בשיערי הקצר

מעביר בו זרמים שלא היו מוכרים קודם, מרגיש זרמי אוויר באזני, עורף מלטף, מגניב מבטים תמהים למראת מכונית ברחוב

חולף על פני שלל חלונות הראווה, זה באמת אני?

אפילו מוכר הזיתים בשוק היה בשוק, כולם אמרו כמה יפה לי, שסוף סוף, וואו והכל.

לעתים אני מסתובב בכובע גרב ונהנה להוריד את הנושא מעל לראשי, לא קצר ולא ארוך, לא עבר ולא עתיד, רק חופש מוחלט.

מה לעשות שאנו חיים לפי סמלים, הפחד להתברגן, להפוך לבורג במכונת ההיי טק, בעיר קפיטליסטית חסרת מעצורים.

להכנס לפאזל הנישואין עם הגינה בפריפריה ושלושה ילדים, ואלוהים יודע כמה אני רוצה אהבה, זוגיות,

אבל לא לאבד את החופש הזה, החיפוש, חדוות היצירה.

על העיר הזאת הייתי מוותר בקלות, הרי מדובר במקלט קבוע וזמני בו זמנית אבל אני מפחד ממקומות אחרים לא פחות.

כל חברי גרים בסביבה, בחיפה האבודה כבר אין לי נפש חיה פרט להורים (שזה הרבה) וחברים שעברו לגור בה לא מזמן.

לא אחזור לשם לעולם, אני מעדיף כל גומחה אחרת ביקום, רק לא לעיר האבות שלי.

קיבלתי תגובות רבות בפייסבוק, עוד אתר אימבצילי וממכר לא פחות מעיר המכורה, אנשים מהעבר שהמתינו שיגיע יומי

בירכו והתפלספו וחידדו שנינות לרב, אני תמיד שמח לתשומת לב, חיית קהל בלתי נלאית, מבדר את ההמון בעל כורחי

על בטרייה שלא נגמרת.

יש לי גם עבודה חדשה ולימודים חדשים אשר באו בעסקת חבילה עם המראה החדש ורק בתוכי אני כל כך ישן

עידו של פעם עוד מפכה בי, אני לא רוצה להתבגר כוסאמק, אינעל העולם הזה והעולם הבא.

אני אוהב את הישן והטוב, חסיד של ממרוביליה, תקליטים, תרבות וינטאג', סיקסטיז, ניינטיז, מוזיקה עברית, רחובות ובתי קפה,

מכולות, כיכרות ושכונות מבעבעות. ישיבה על ספסלים, ברזלים, אבנים, צידי דרכים, גדרות מתקלפים, תחנות אוטובוס קלופות פרסומת,

עמודי חשמל, עמודים עגולים של העירייה, עמודים שמשחקים עמודו, פנסי רחוב, כלבי אשמורת, חתולי פחים, נעליים על חוטי חשמל מגרדים את השחקים,

פיצריות אדומות מושב, גלידריות מתוקות כזב.

החיים עוברים לי בתמונות ממוסגרות, תחת עדשותיהם העבות של צלמים זקנים באלבומים חומים עטורי אותיות קידוש לבנה.

לא אשקר, האמביציה בוערת בי, קדימה לעיתונות, לעולם ההוצאה לאור, להקמת עמותת משוררים, עולם הלחנת שירי משוררים

שאליו אני פוסע פנימה והחוצה עם חלוף עונות השנה, להפיק לכתוב, להביט בהיסטוריה במבט מפוקח, לשעוט לברלין, לניו יורק,

בעקבות סופרי היידיש, משוררי אירופה בתחילת המאה העשרים, יהדותי, שורשי, השכלה, אסכולות, חברה, אישה, ושוב האהבה הנוראה והנפלאה,

אם כל הרודפות אותי בחלומותי, בהקיצי, בלכתי ובחוזרי, בצעדים מעגליים בין שמשות מקהות חושים.

לא אכחיש, לא אשקר, לא אסתתר מאחורי שיערות העבר, מעילים חבוטים בסערות, נשים צמודות סוודר גוחנות מעל מדפי ספרים צפופים,

אלפי דיסקים ישנים מעל מיטות נוער מלאות תקוות, כל כך הרבה עתיד היה לנו פעם, את זוכרת?

היינו מפוצצים בעתיד, זוהרים בחשיכה, גחליליות הפלורוסנט שבנו חגו ומעדו ולא נפלו, רק רקדו את הפסדובלה של הנעורים.

נהגתי לשהות במרכזים מסחריים מגוחכים, בחברת עכברי קניונים, קיבוצניקיות תועות, פילוסופים לרגע מתפרקדים על כסאות מתפרקים בין מרפדיות למוסכים. אני זוכר את זו שקראה לי עכבר, שאמרה שלא פלא שאני כך וכך וגם לא אגיע לעולם לכך וכך וכך כי אני לא פוסע עם בגד ים זעיר וכפכפי אצבע

אלא מסתגר בחורפים שלי, מתבצר במילותי, בלילותי, בתיאטראות ובסמטאות.

אז זהו, פוסט תספורת, רציתם אז קיבלתם.