תמונה 3

(תחנת אוטובוס בתל אביב, 4 בבוקר, בחור ובחורה מדברים)

בחור: את יודעת שלא מפריעים לי אוטובוסים, זאת אומרת רעש של אוטובוסים,

אני מסוגל לשבת באמצע רחוב רועש בתוך המולת האגד והדן ואגד תיור והסעות טבריה.

בחורה: אבל בחיפה זה היה נורא...

בחור : כן, כי זאת התלות, העובדה שאת חייבת לעלות על הקו הזה בין אם תחיי או תמותי או תמצאי את עצמך מרוטשת בחדשות ערוץ 2 כשכרמל לוצטי גוהר מעלייך עם מיקרופון פרוותי מעל לשערו הטלוויזיוני.

העובדה שאין דרך אחרת, שאת לא יכולה ללכת ברגל ומונית שירות מחווירה מול מסלולי האוטובוסים הסזיפיים.

האוטובוס מגיע למקומות הכי נידחים, מתעקל בין איי התנועה, שט אל המרחק, מזגזג בין סלעי ההר המשוננים, עוד רגע בפרויד, להתגלגל לקניון חיפה ולהגיע לרכבת שותת דם אך מרוצה.

בחורה : (בטון מעורפל) אל תשכח את השעות שחיכינו

בחור: למשל ללכת בערב לטכניון, זה יכול להיות אתגר קרת או ערן צור,

זה יכול להיות ריקודי עם או סלסה.

אבל בסוף אתה יושב ברחוב שומם מול בנק הפועלים העייפים ומחכה ל28 שכנראה לא יבוא כבר.

אם שפר עלייך גורלך ואתה גר בסביבה אתה אפילו לא תחכה שניה משעה 21:35, 

אם זה היה 21:30 היית מחכה כי בחיפה אוטובוסים זה קריטי, אבל ב 21:35 אתה תלך עד גבעת הקבלנים ואפילו לא תרגיש רע עם זה.

לעומת ה- 28 שמחבר את תושבי נווה שאנן אל העולם, 

ה 37 מגיע מארצות ערב לרחובות אירופיים בדניה כאילו היה מעבורת מאפריקה הישר לתפוח הגדול.

בדרך בחזרה הוא אפוף סטודנטים שחוקים כמטבע מימי הצלבנים הנוהים אל עבר בתי הוריהם הלא סובלניים שנראים מאיימים באופק.

ישנם קווים כמו 8 או 27 שאתה תוהה אם הם המצאה של גאון מטורף או חורים שחורים במפת הקווים העירונית.

קו 3 הוא הבטחה שלא מתקיימת, לרגע אתה מזמזם  "ורק אני ואנוכי נורמלי מכולם, בתחבורה הציבורית נוסע אל הים"

בסוף אתה מוצץ לימון בתחושת בחילה מעיקה ומוצא את עצמך  באותה תחנת רכבת לא אקזוטית שמאכלסת את פליטי חיפה, 

האנשים שלא התפתו לביתיות הכובלת ולריח האורנים של בתי השימוש המצויצים.

יצירי האנוש שלא כבולים למרכז הכרמל ולחורב או למעוזי המאפיה הרוסית שבמדרחוב נורדאו.

(עד היום מתגוררים באזור הזה מספר חיפאים הדחקתיים שמתגאים שהם גרים באיזור התרבותי של התיאטרון העירוני.) 

השמאל החיפאי חוגג את הדו קיום,

אנחנו למעלה והם למטה, אנחנו במכונית והם ברגל,

אנחנו בחניון והם בפינת השוק, אנחנו יורדים לואדי ניסנס לשבור שבר בפסח.

אפילו הערבים בחיפה הם יותר חיפאים מערבים, שקטים פוליטית ונוטים לפאראנויות הרריות.

(הבחורה נוחרת בקולניות וברקע האוטובוסים הראשונים של הבוקר) 

תמונה רביעית

(אדם יושב על כסא קטן ונושא מונולוג)

אני יושב בחדר מצהיב וצר בעיר הזאת,

בשכונה המגאלומנית הזאת שיצאה מכלל שליטה.

אנשים ברמת אביב שוכרים דירות שני חדרים ב 800 דולר בשביל לא לשבת בכרמיאל ולחכות לטרמפ מחברי ילדות בוגדניים.

לפחות כשאתה מחכה לטרמפ בכרמיאל, במגדל העמק, במגדל בבל, בעמק האלה, מתחת לשמש הקופחת, בגיא בן הינום, בפרברים הזחוחים של פרדסיה, בבית וגן ונוף ונוף ונוף...

כל מה שמעניין אנשים זה רק נוף.

לפחות כשאתה יושב מוקף בצעצועי הילדות, הדובי מגיל 3 קורץ לך ואומר: "אדם, מתי תתבגר? מתי כבר תתבסס? 

ואתה רוצה להיות קטן אבל קטן בתל אביב.

כי זה מעגל קסמים (אלא אם כן יש הורים קוסמים), בשביל עצמאות צריך כסף, בשביל כסף צריך לעבוד, בשביל לעבוד צריך להתבגר, אבל בשביל מה יוצאים מהחור?

בשביל הילדות הנצחית בתל אביב, 

מקום בו עלמות פזורות שיער חפוף מחייכות אליך מהמרפסת ומשקות את עציץ. 

אתה לא רוצה לחשוב על כך שבלילה הן עובדות בתל ברוך או בוכות לקצת כסף מאמא, 

אתה רוצה שהזמן יקפא והשיער שלהן ימשיך להתבדר ברוח,  שהעציץ ימשיך להיות סקסי כל כך במרפסת העגולה והלא מתיפייפת, כולה מהדהדת מאווירת דירת שותפים. 

אתה לא רוצה לדעת שהיא גרה עם אינסטלטור רחב חריץ ועם זקנה מטורללת,

ושהחושך המסתורי נובע מכך שהזקנה שונאת אור ואותה העלמה מרגישה רע וצילו של הבית בפתח תקווה גדל ומתארך וז'בוטינסקי כבר לוחש לה שהסוף מתקרב.

אז הכלכלה על הפנים.

ולמרות הכל התפילה נשארת בלב.

לא יעזרו אלפי אנשים שיגידו: "תשאר בבית ותלך ללמוד".

הם יודעים מה אני מרגיש?

הם יודעים מה עובר בקודקודי בזמן עלייה תלולה שלא מובילה לשום מקום,

בין קוצי ואדיות פראיים אשר מזוהמים מלבניות הענק של בתי הזיקוק,

בין מסילת ברזל לשכונה פיקטיבית שתושביה לא יודעים שאנחנו במאה ה-21?

הם יושבים בדירותיהם המרווחחות על פנסיות עם כיווני אוויר ומטיפים מוסר,

מטיפים ומטיפים  כמו מטף כיבוי שזכה בפרסים בשריפה הגדולה בניו יורק,

ואתה מביט לרצפה במבוכה כאילו עשית במכנסיים  וממשיך בשלך,

עד שתיפול והם יוכלו לצחוק בפנייך. 

אתה רוצה לשבת ברחוב קטן בין רוכבי האופניים, פשוט ללכת באיטיות שיכולה להיראות משועממת  לקטני הראות וצרי המוחין, 

ללכת ולצחוק צחוק שיהדהד עד לאוניברסיטה בחיפה,  מעוז השומן והקיבעון,  צחוק שיצור תלוליות באיזור החוף וויעיף זבובים מעל אפן של זקנות

מקרית טבעון, 

צחוק שאומר- אני צעיר ואני בתל אביב ואני עכשיו וזה כל מה שחשוב.

תמונה חמישית

(שוק תלפיות בחיפה, אמצע הלילה, מוכר במראה לויני הולך עם עגלה מלאה חלומות (ערפל כבד מאוד, ברקע פינק פלויד כלשהו(סהרורי)

מוכר : חלומות ב2 חצי שקל, חלומות ב2 וחצי שקל, רק היום, רק היום!

לקוח: מצטער, באתי קצת מאוחר, נשאר משהו?

מוכר: אתה לא מתבייש לבוא בשעה כזאת?

אין לאנשים כבוד בימינו (ממלמל), אין כבוד, אין כבוד.

לקוח: מה בכל זאת נשאר?

מוכר: תשמע, היה היום יום טוב, מכרתי כוכב רוק, מכרתי טיסות לחלל, מליארדרים באמריקה, פריון, ילדים, לוטו, חיי נצח, מעשים טובים, בריאות..

לקוח: לא, לא

מוכר : נו, תגיד מה אתה רוצה, אל תתבייש, לבוא אלי זה כמו לבוא לפסיכולוג, אני לא אגלה לאף אחד.

לקוח: כבר אין לך, זה ברור,

מוכר : נו, תהיה חזק, אתה כבר בחור מבוגר, אתה יודע שבגילך היתי כבר אחרי 30 מלחמות ומרתון בסנדלי אצבע מסביב לכדור הארץ ?

לקוח: אני...

(הפלאפון מצלצל בעגלה של המוכר)

מוכר : :חלום ב2 שקל שלום, כן אדוני, לא לא, האספקה של חלומות אירוטיים גאנג באנג עם חברת כנסת כושית בתלתלי תמר גוז'נסקי יגיעו רק מחר.

לקוח (צורח) די, אני לא יכול יותר, אני רוצה לעבור לתל אביב, לעבור לתל אביב!

(רץ ברחבי הבמה בתחתונים, ברקע -אבאל'ה בוא ללונה פארק)

לתל אביב!!!!!

לתל אביב!!!!!

(בלונים צבעוניים ממלאים את הבמה)

(מוזיקת לונה פארק מתחלפת ב"פריז בלהבות" של פורטיס, הבלונים מתנפצים, הלקוח מתעלף על הבמה)

חושך

מערכה שלישית

תמונה ראשונה

(מסכי טלוויזיה מחרישי אזניים, הגיבור יושב בפינה בשקט ונושא  מונולוג)

הגיבור: בכל פעם אותו סיפור, אני יורד במגלשת הרחוב ומגיע לחצר,

בדיוק בשמונה כל הטלוויזיות בשלושה בלוקים רועמות בקולו של חיים יבין, אני עוצר שניה בשביל ונתקף בחילה משולבת בסחרחורת.

כל צעד שכן אחר, בית אחר, מוצא אחר.

 והקול הוא אותו קול,  מנוון, מסרס, לא מותיר לך אופציה אחרת מאשר להקשיב. 

אני נכנס לעולם הקטן שלי ושם "מכשפות" בפול ווליום (ברקע "סוף העולם" של המכשפות ),

אבל כמה שאני לא מגביר נותר הקול המוכר שמדווח על פיגועים,  על ישראליות, על עוני, על לחץ נפשי, ואבא צועק על הטלוויזיה ואמא מחרישה אזניים מהמטבח .

(חיים יבין מופיע על הבמה בחליפתו, רודף אחר הגיבור ומקריא לו את החדשות) 

חיים יבין: ..."שר החוץ שוחח אמש עם שר התיירות התורכי 

(הגיבור רץ וחיים אחריו, 5 חיים יבינים עומדים במעגל סביב הגיבור ומקריאים לו את החדשות, השורה התחתונה של כולם:) 

לא צפוי שינוי ניכר בימים הקרובים

בחודשים הקרובים

בשנים הקרובות

עד סוף החיים הקרובים

(מסך)

תמונה 2 

(עולים חדשים יושבים בנמל חיפה וחושבים היכן להתיישב)

עולה א: יפו-מלא ערבושים, דגניה-רחוק ומלא חציר,  ירושלים- 02

עולה(אישה)ב': טבריה -חם מדי, צפת- חרדי מדי

עולה ג: שמעתם, יש עכשיו חלוקה של איזור חדש שנקרא אחוזת בית

עולה א': אוי, תעשה לי טובה, לגור בחולות האלה ולנסוע על חמור שעה עד יפו בשביל לקנות תפוז!

עולה ב': נו, אז איפה נחיה, כבר מחשיך...

עולה א': טוב, בואו נבנה על ההר פה, יש נוף

עולה ב: אוי נוף!

עולה ג: נוף!

(המקהלה ברקע: בשל חטא ההיבריס והנוף ישארו העולים וצאצאיהם בעיר המקוללת הזאת עד קץ כל הימים)

(מסך)

תמונה 3

מובטל חיפאי: שמעתי שבלשכת התעסוקה בתל אביב מקרינים קולנוע צ'כי איכותי כל הלילה.

מובטל תל אביבי: כן, אתה מגיע ללשכה שנמצאת ככה באוף שנקין, בחצות, יושב עם שאר המובטלים אניני הטעם על כוס יין קברנה סוביניון, מעשן סיגר משובח וחותם באלגנטיות על אבטלה,

אחרי הסרט כמובן.

מובטל חיפאי: למצוא עבודה בחיפה זה רק פרוטקציות, כולם חברים של כולם, דודים של כולם, משרדים, עורכי דין, רופאים, שינניות, כולם בתחת של כולם, מכירים את כולם מילדות.

אחרי שאתה מסיים אוניברסיטה פשוט אין לך מה לעשות עם עצמך,

אתה הולך ברחוב בין עגלות התינוקות, הולך לראיונות עבודה פיקטיביים, חולף ליד בית הספר הישן והאפאטי, תלמידים חולפים על פנייך כמו ילדות עשוקה ובסוף אתה יורד לתחתית וחותם אבטלה בין פועלי בניין ומשאיות על הכביש המהיר.

אחר כך בזמן שאתה נשאר אצל ההורים עד גיל 30

אני שוכר דירה בתל אביב ובקושי אוכל.   

תמונה רביעית

(קיר ומשני צידיו חדרים, בחדר אחד זרובבל ובחדר השני גידי, זרובבל יושב על הספה ומדבר, תקתוק שעון)

זרובבל: השעה תשע וחצי, סיימנו ארוחת ערב,  האינטרנט מחכה לי במלוא תפארתו, כל עמוד html זהב, כל פיתוי טקסטואלי או תמונה של נערה זרה יגרמו לריגוש.

גידי: מה השעה? כבר חושך, אני גמור, עבדתי היום עשר שעות באיזה שירות לקוחות מסריח,  כואב לי התחת ברמות שהמדע עוד לא חקר. 

הייתי נחמד למאות אנשים ברחבי גוש דן, אנשים שהוציאו עלי את עצביהם.

זרובבל: הוא לא יודע שעומד להגיע הפיצוי.

לחיים הוירטואליים שלי אין פיצוי, נכון, אני לא עובד ואני לא מתאמץ ואני רגוע,

אני לא עוסק במלחמת השרדות יום יומית.

אבל הכל מחוויר לנוכח הפיצוי, כל הספרות, הידע, הביתיות, הבריאות והתקשורתיות.

(נערה מדהימה נכנסת לחדרו של גידי)

גידי: היי, שכחתי לגמרי שאת באה היום, לרגע הרגשתי כמו קורבן מנוצל של הקפיטליזם התל אביבי הדורסני

ענת: תשאר פה ,אולי בשנים הקרובות זה יהיה קשה, אל תוותר, אתה יודע שמגע אנושי מנצח.

(גידי וענת מתחילים להתמזמז (ברקע החברים של נטאשה- אל תתפשטי לי )

(מתפשטים עד כמה שניתן- זרובבל בדיכאון בצד השני ואפילו בוכה אם זה אמין (אחרי כמה דקות)

זרובבל(ספוט מאיר עליו באור קודר, הוא מתרחק לקצה הבמה): אני עדיין לבד,

לו יש פיצוי.

ולא סתם פיצוי- אחותי

(חושך)

תמונה חמישית

(2 חברות משכבר הימים על המיטה בחדר ילדות ישן )

א: אני לא מבינה למה את איתו כבר שנתיים, 

שנתיים!

הרי שתינו יודעות  כמה הוא משעמם אותך,  כמה הוא אידיוט, כמה הוא תלותי.

ב: מה אני יכולה לעשות?

א: תיפרדי ממנו כבר, תזרקי אותו, שימצא מישהי אחרת לבכות לה על הכתף שאנשים לא סובלים אותו, שמנדים אותו, ששום דבר לא הולך לו בחיים.

אני זוכרת אותך בבית חופשיה, מאושרת, יוצאת עם חברים, כותבת, מופיעה, לאן הכל נעלם?

כל השנינות שלך

הראש הפתוח?

הסקרנות?

ב: (פולטת ביאוש) את לא מבינה שאין לי ברירה? אם לא הוא עדיין הייתי גרה בנווה חמציצים הזה.

אני גרה איתו, הוא קונה אוכל, הוא מוציא אותי לבלות, הוא הכל.

 על מי אני יכולה לסמוך בעולם הזה? על ההורים שלי? על המדינה? על החברה הישראלית התומכת? על מקומות עבודה דורסניים?

אז יש לי אותו.

אז נכון שהסקס גרוע ולא התרגשתי משום דבר לאחרונה וכל המסיבות נראות אותו דבר עם החברים הצפונבונים הילדותיים שלו, אבל זאת מלכודת.

א: את יודעת איך קוראים ליחסים כאלה...

ב: נו, כן, זנות, זנות מקובלת על ידי החברה.

(חושך)

תמונה שישית

א: טוב, בואי נצא לדרך

ב: תגיד לי, השתגעת? ללכת ברגל לתל אביב? יקח לנו שלושה ימים ואחר כך נשב בעזריאלי  הרוסים ונמות מרעב כי לא יהיה לנו כוח ללכת לסופר, לא תהיה לנו אנרגיה לקלף תפוז, 

לא נרצה כבר שום דבר,

רק לישון, לישון, למות.

לשכב בתנוחה העוברית שלנו  ולשקוע, לשקוע בפאסיביות.

לא האקטיביות הזאת של תל אביב, לקום, ללכת לעבודה, לרקוד, לארגן, לצאת לפסטיבל אורגני באבן גבירול , לקרנבל פירות בשוק, למסיבת מין בנחלת בנימין. 

רק לנוח אחר הצהריים על כסא נדנדה  עם כוס תה ולשקוע בתוך התה .

(מוזיקה קלאסית מרגיעה ברקע, חושך, מעבירים אביזרים, בחור ובחורה בבגדי ים משנות העשרים שוחים בתוך כוס תה ענקית כאשר ביסקוויט ענק משמש להם כמצוף, על הביסקוויט כוס מרטיני עם זית)

בחור: הנה, זה מה שרצית, שקענו בתוך התה, בתוך החיים הרגועים,  השגרה המחממת שלך, עכשיו בחיים לא נגיע לתל אביב, נגמור כמו מחכים לגודו, באותה מידה תל אביב היתה יכולה להיות כמו ניו יורק או הקוטב הצפוני או המאדים!! (בצעקה מהדהדת)

בחורה: אבל טוב לי לצוף על הביסקוויט,  טוב לי להשתזף, טוב לי להשתכשך במים, חמים ונעים פה כמו שלייה ברחם.

אמא מספקת לנו את כל הוויטמינים שאנחנו צריכים, אם קצת רע לנו אנחנו בוכים לה, אם כואב היא שמה פלסטר.

בחור: זה מה שאת רוצה? 

לגמור את החיים בתוך כוס תה?

הרי בסוף ישתו את התה, ואת תשארי על תחתית הכוס בגיל שבעים סנילית ומטורפת ותגדלי 70 חתולים, תרוצי ברחובות חיפה ותצעקי שמוליק! שמוליק! ואיזו תלמידת בית ספר הומנית מדי תשאל מה קרה ואת תגידי שאיבדת את שמוליק במלחמה,

זה מה שאת רוצה להיות?

בחורה: האופציה השניה היא להיות שחקנית זקנה  בשיער ארוך ולבן, הבעת פנים מלודרמטית  ולקבץ נדבות במלצ'ט.

הורים יגידו לילדיהם:"אתה רואה את זאת, ראיתי אותה משחקת בהבימה כשאני הייתי בגילך, הילד יאבד עניין וישחק סוליטר בפלאפון, האבא יזרוק לך עשר אגורות וייתן לך חיוך סלחני, ימלמל משהו על הילדים של היום. 

הוא יחזור לווילה שלו בהוד השרון  ואני אשאר בשמש הקופחת ובגשם הניתך על הגגות הרעועים.

בחור: ומה עם האמנות? ומה עם הנפש? זה לא חשוב לך?

(שוטר נכנס)

שוטר: אמנות זה לא חשוב! אל תגיד אמנות, יש לנו בעיות ביטחוניות, צריך להתגייס, צריך להלחם, צריך להצדיע למולדת כל יום בבוקר, להניח תפילין, לענוד מגן דוד ולהיות ציוני, צריך ללכת עם חברים לים ולנפנף במנגל ולשיר שירי עם , אמנות זה מותרות.

אתה רוצה למות מרעב?

(השוטר מביא ערימה של ספרים ומעלה אותם באש)

ככה ייעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו!

(צוחק צחוק מהדהד, ברקע סירנות וטראנסים נורות מהבהבות ולבסוף חושך)

תמונה שביעית

(2 כרטיסי רכבת ענקיים שמשמשים כקירות במרכז הבמה  חיפה- תל אביב ותל אביב- חיפה,  איש במדי כרטיסן  מתגלגל  כסהרורי ביניהם, אורות הבמה איתו)

איש: אני הרכבת, אתם מבינים, 

אני רכבת ישראל -אבל רק בציר הזה.

אני כל יום נוסע הלוך חזור הלוך חזור הלוך חזור. 

מתקרקש לבינמינה, רץ לעתלית, עוקף את נתניה.

בלילה אני יורד בעזריאלי, דוהר אל האור של אבן גבירול דרך החושך של קפלן,  מדלג כסוס אציל  אל פס האור של דיזינגוף ועוד רגל נשלחת אל בן יהודה ואז אני בים, שוחה אל האורבניות הלא נודעת, עד ניו יורק, רוקד על גג העולם, בפסיעות דקות מסביב לחור באוזון(רוקד בצעדי בלט).

אחר כך אני נוחת ברציף הזה שקוראים לו "השלום" בגלל שאני נוחת בשלום.

אז אני נוסע לאור הזריחה, השמש מתלווה אלי ברכבת הריקה.

אני קונה שוקו והסוכר מתמוסס לי בדם, אני חולף על פני חדרה מערב על ספסלי האבן הקטנים שלה, מעבר לגשרי הרצליה, אני מגיע לחוף הכרמל והשמש עומדת בשמים והשוקו מעיף אותי בקלילות אל הרציף ואז אני חוזר לתל אביב.

ככה עוברים חיי,

פינג פונג,

פינג פונג (מקפץ בין הקירות ).

לפעמים יש רוח פרצים והקרונות מתנדנדים ואתה מרגיש שאתה נופל כשאתה עובר ביניהם. לפעמים אני למעלה, איפה שתיקי החיילים, נחבט בדפנות האלכסוניים.

לפעמים ליד נערה פשוקת שפתיים שמדברת בפלאפון עם אהובה  שמחכה בארלוזרוב בכליון עיניים. 

נהג הקטר מעביר איתי שיחות של שעות.

לפעמים אני צועק ככה סתם ,באמצע היום: " חטיפים, סנדוויצים, שתיה חמה!

ולא אכפת לי מהזקן הנרגן מימין או החייל פעור הפה שנרדם או מהפרחים על גרבי הילדה ממול. 

בחלומות אני כדור לבן וקטן בין שני שחקנים יפניים מאומצים באולימפיאדה

והם חובטים ובוכים וחובטים ומתפללים וחובטים וצוחקים  עד לניצחון ...

הניצחון שלא מגיע.

כריזות: תחנה הבאה תל אביב מרכז...הרכבת נכנסת לתחנת בינמינה... הנוסעים אשר מעוניינים לרדת בתחנות באר יעקב...

(כריזות מעורבבות של הרכבת  הופכות לבליל רעשים, הבמה חשוכה והאיש מסתחרר בין קירות הכרטיסים הענקיים, מעבירים אביזרים, להקה של שחקני ההצגה שרה את "מה איתי" ומלמעלה עפים אלפי כרטיסי רכבת על להקת השחקנים )

(מסך)

                                                           ס ו ף