הלבד הזה, ימים חולפים בלבד הזה ולא מדללים אותו,

הריכוז לא קטן החומצה בוערת ממגרת גם חיידקים חיוביים של שמחת חיים.

הלבד הזה שולח אותך לפאסיביות מצד אחד ולהתעסקות באלפי דברים קטנים שנועדו להסוות ייאוש מצד שני.

לבד של פרשת דרכים, הסקת מסקנות באבני ריחיים על הצוואר.

הלבד הוא אינטלקטואלי, כבד מהרגליים למטה, מקשה על פעילות אירובית.

הלבד הוא קונצרט, שירת מקהלה, סאגה, טרילוגיה, הביחד הוא רוקנרול באוטו, נוף מתחלף,

הביחד הוא סינגאלונג, שירה בציבור זוגי, ליפסינק במסיבת פיג'מות.

לבד זה כיף, לבד זה לעשות מה שבא לך, לחפור בספרים, לחקור מחקרים, להשתהות בבקרים.

כשהייתי ביחד לא יכולתי לעשות הרבה, הרגשתי צורך תמידי להתקשר, להתגעגע, להתחרות בגעגועיה, לתת תשומת לבד אינסופית על חשבון הזמן שלי עם עצמי.

גם חברים, בהנחה שיש לי חברי אמת, הם עול, אבל אתה לא יכול לבד, או שכן?

אינני זאב בודד החי על ראש הפיסגה המושלגת ביותר וניזון מחוביזות אשר מסתופפות בצילו בן הנצח של סלע קדמון.

דווקא בעיר הגדולה והתוססת, העיר החברתית, הרומנטית, עיר מערכות היחסים, עיר הפיזוזים הסטוצים, האורגיות הגדולות,

בדיסקוטק הענק הזה, כדור מראות מגוחך, שבו אתה מביט בעצמך בבוקר שאחרי וממהר לשכוח, להתנקות, לאתחל את הוירוסים החוצה מהמערכת.

המסיבה שלי היא לבד, אירוע חד משתתפים אפס יחסי ציבור, לבוש קז'ואל, יוטיוב ברקע, משקאות מהסופר.

מסיבה אינסופית מלידה עד מוות, אינטימית מאוד, מסיבה בה המוזיקה נכבית בבת אחת ונדלקת למחרת עם שתי ציפורים על המזגן שמנסות לשכנע אותי שהבוקר מבטיח דבר מה.

חברים נועדו לנסיבות שכאלה, לנער אותי מהלבד, אך אני אינני נער עוד, אני צריך את הביחד הצרוף המזוקק הזה, שנותן את כל המרווח, ואת כל הרגש נטול האינטרסים, המסיבה שלי זקוקה לקול שני ולא לתזמורת נוצצת, להקת חתונות עם פנקס צ'קים פתוח, אלא ריקוד סלואו, טנגו, דואט.

הבדידות היא דרך חיים בלית ברירה או בלא פשרה אחרת, ואין ברצוני להתפשר או להתנצל יותר, אני גאה בלבד הזה שיותר טוב מקומבינות זוגיות ממיתות, אך אני גם מחכה לחופשה ארוכה מאוד מזמן האיכות המוגזם שלי עם עצמי.