חולי הכרך

מערכה שניה

תמונה 3

(תחנת אוטובוס בתל אביב, 4 בבוקר, בחור ובחורה מדברים)

בחור: את יודעת שלא מפריעים לי אוטובוסים, זאת אומרת רעש של אוטובוסים,

אני מסוגל לשבת באמצע רחוב רועש בתוך המולת האגד והדן ואגד תיור והסעות טבריה.

בחורה: אבל בחיפה זה היה נורא

בחור : כן, כי זאת התלות, העובדה שאת חייבת לעלות על הקו הזה בין אם תחיי או תמותי או תמצאי את עצמך מרוטשת בחדשות ערוץ 2 כשכרמל לוצטי גוהר מעלייך עם מיקרופון פרוותי מעל לשערו הטלוויזיוני.

העובדה שאין דרך אחרת, שאת לא יכולה ללכת ברגל ומונית שירות מחווירה מול מסלולי האוטובוסים הסזיפיים.

האוטובוס מגיע למקומות הכי נידחים, מתעקל בין איי התנועה, שט אל המרחק, מזגזג בין סלעי ההר המשוננים, עוד רגע בפרויד, להתגלגל לקניון חיפה ולהגיע לרכבת שותת דם אך מרוצה.

בחורה : אל תשכח את השעות שחיכינו

בחור: למשל ללכת בערב לטכניון, זה יכול להיות אתגר קרת או ערן צור,

זה יכול להיות ריקודי עם או סלסה

אבל בסוף אתה יושב ברחוב שומם מול בנק הפועלים העייפים ומחכה ל28 שכנראה לא יבוא כבר.

אם שפר עלייך גורלך ואתה גר בסביבה אתה עפילו לא תחכה שניה משעה 21:35, 

אם זה היה 21:30 היית מחכה כי בחיפה אוטובוסים זה קריטי, אבל ב 21:35 אתה תלך עד גבעת הקבלנים ואפילו לא תרגיש רע עם זה.

לעומת ה- 28 שמחבר את תושבי נווה שאנן אל העולם, 

ה 37 מגיע מארצות ערב לרחובות אירופיים בדניה כאילו היה מעבורת מאפריקה הישר לתפוח הגדול. בדרך בחזרה הוא אפוף סטודנטים שחוקים כמטבע מימי הצלבנים הנוהים אל עבר בתי הוריהם הלא סובלניים שנראים מאיימים באופק.

ישנם קווים כמו 8 או 27 שאתה תוהה אם הם המצאה של גאון מטורף או חורים שחורים במפת הקווים העירונית, קו 3 הוא הבטחה שלא מתקיימת, לרגע אתה מזמזם  "ורק אני ואנוכי נורמלי מכולם, בתחבורה הציבורית נוסע אל הים" בסוף אתה מוצץ לימון בתחושת בחילה מעיקה ומוצא את עצמך  באותה תחנת רכבת לא אקזוטית שמאכלסת את פליטי חיפה, 

האנשים שלא התפתו לביתיות הכובלת ולריח האורנים של בתי השימוש המצויצים,

יצירי האנוש שלא כבולים למרכז הכרמל ולחורב או ללמעוזי המאפיה הרוסית שבמדרחוב נורדאו.

(עד היום מתגוררים באזור הזה מספר חיפאים הדחקתיים שמתגאים שהם גרים באיזור התרבותי של התיאטרון העירוני.) 

השמאל החיפאי חוגג את הדו קיום,

אנחנו למעלה והם למטה, אנחנו במכונית והם ברגל,

אנחנו בחניון והם בפינת השוק, אנחנו יורדים לואדי ניסנס לשבור שבר בפסח.

אפילו הערבים בחיפה הם יותר חיפאים מערבים,  שקטים פוליטית ונוטים לפאראנויות הרריות.

(הבחורה נוחרת בקולניות וברקע האוטובוסים הראשונים של הבוקר) 

תמונה רביעית

(אדם יושב על כסא קטן ונושא מונולוג)

אני יושב בחדר מצהיב וצר בעיר הזאת,

בשכונה המגאלומנית הזאת שיצאה מכלל שליטה.

אנשים ברמת אביב שוכרים דירות שני חדרים ב 800 דולר בשביל לא לשבת בכרמיאל ולחכות לטרמפ מחברי ילדות בוגדניים.

לפחות כשאתה מחכה לטרמפ בכרמיאל, במגדל העמק, במגדל בבל, בעמק האלה, מתחת לשמש הקופחת, בגיא בן הינום, בפרברים הזחוחים של פרדסיה, בבית וגן ונוף ונוף ונוף...

כל מה שמעניין אנשים זה רק נוף.

לפחות כשאתה יושב מוקף בצעצועי הילדות, הדובי מגיל 3 קורץ לך ואומר: "אדם, מתי תתבגר? מתי כבר תתבסס? 

ואתה רוצה להיות קטן אבל קטן בתל אביב.

כי זה מעגל קסמים (אלא אם כן יש הורים קוסמים), בשביל עצמאות צריך כסף, בשביל כסף צריך לעבוד, בשביל לעבוד צריך להתבגר, אבל בשביל מה יוצאים מהחור?

בשביל הילדות הנצחית בתל אביב, 

מקום בו עלמות פזורות שיער חפוף מחייכות אליך מהמרפסת ומשקות את עציץ. 

אתה לא רוצה לחשוב על כך שבלילה הן עובדות בתל ברוך או בוכות לקצת כסף מאמא, 

אתה רוצה שהזמן יקפא והשיער שלהן ימשיך להתבדר ברוח,  שהעציץ ימשיך להיות סקסי כל כך במרפסת העגולה והלא מתיפייפת, כולה מהדהדת מאווירת דירת שותפים. 

 אתה לא רוצה לדעת שהיא גרה עם אינסטלור רחב חריץ ועם זקנה מטורללת,

ושהחושך המסתורי נובע מכך שהזקנה שונאת אור ואותה העלמה מרגישה רע וצילו של הבית בפתח תקווה גדל ומתארך וז'בוטינסקי כבר לוחש לה שהסוף מתקרב.

אז הכלכלה על הפנים.

ולמרות הכל התפילה נשארת בלב.

לא יעזרו אלף אנשים שיגידו: "תשאר בבית ותלך ללמוד".

הם יודעים מה אני מרגיש?

הם יושבים בדירותיהם המרווחחות על פנסיות עם כיווני אוויר ומטיפים מוסר,

מטיפים ומטיפים  כמו מטף כיבוי שזכה בפרסים בשריפה הגדולה בניו יורק,

ואתה מביט לרצפה במכוכה כאילו עשית במכנסיים  וממשיך בשלך,

עד שתיפול והם יוכלו לצחוק בפנייך. 

אתה רוצה לשבת ברחוב קטן בין רוכבי האופניים, פשוט ללכת באיטיות שיכולה להראות משועממת  לקטני הראות וצרי המוחין,  ללכת ולצחוק צחוק שיהדהד עד לאוניברסיטה בחיפה,  מעוז השומן והקיבעון,  צחוק שיצור תלוליות באיזור החוף וויעיף זבובים מעל אפן של זקנות

מקרית טבעון,  צחוק שאומר- אני צעיר ואני בתל אביב ואני עכשיו וזה כל מה שחשוב.

תמונה חמישית

(שוק תלפיות בחיפה, אמצע הלילה, מוכר במראה לויני הולך עם עגלה מלאה חלומות (ערפל כבד מאוד, ברקע פינק פלויד כלשהו(סהרורי)

מוכר : חלומות ב2 חצי שקל, חלומות ב2 וחצי שקל, רק היום, רק היום!

לקוח: מצטער, באתי קצת מאוחר, נשאר משהו?

מוכר: אתה לא מתבייש לבוא בשעה כזאת?

אין לאנשים כבוד בימינו (ממלמל), אין כבוד, אין כבוד

לקוח: מה בכל זאת נשאר?

מוכר: תשמע, היה היום יום טוב, מכרתי כוכב רוק, מכרתי טיסות לחלל, מליארדרים באמריקה, פריון, ילדים, לוטו, חיי נצח, מעשים טובים, בריאות..

לקוח: לא, לא

מוכר : נו, תגיד מה אתה רוצה, אל תתבייש, לבוא אלי זה כמו לבוא לפסיכולוג, אני לא אגלה לאף אחד.

לקוח: כבר אין לך, זה ברור,

מוכר : נו, תהיה חזק, אתה כבר בחור מבוגר, אתה יודע שבגילך היתי כבר אחרי 30 מלחמות ומרתון מסביב לכדור הארץ ?

לקוח: אני...

(הפלאפון מצלצל בעגלה של המוכר)

מוכר : :חלום ב2 שקל שלום, כן אדוני, לא לא, האספקה של חלומות אירוטיים גאנג באנג עם חברת כנסת כושית עם תלתלי תמר גוז'נסקי יגיעו רק מחר.

לקוח (צורח) די, אני לא יכול יותר, אני רוצה לעבור לתל אביב, לעבור לתל אביב!

(רץ ברחבי הבמה בתחתונים, ברקע -אבאל'ה בוא ללונה פארק)

לתל אביב!!!!!

לתל אביב!!!!!

(בלונים צבעוניים ממלאים את הבמה)

(מוזיקת לונה פארק מתחלפת ב"פריז בלהבות" של פורטיס, הבלונים מתנפצים, הלקוח מתעלף על הבמה)

חושך