אילנה רובינא, ילידת 1934, ביתו של המשורר אלכסנדר פן, אחד מהמשוררים הראשונים של התרבות העברית המתחדשת בארץ ישראל, דמות רומנטית, דון ז'ואנית, אחד מסמלי הבוהמה התל אביבית, קומוניסט וחלוץ לפני המחנה, אנטי ממסדי ואינדיווידואליסט מושבע, הצלחתו לא האירה לו עוד בחייו והוא נדחק לשוליים

לעומת חבורתיהם של ביאליק ואלתרמן.

אמה היתה שחקנית "הבימה" חנה רובינא, דמות גדולה מהחיים באותה התקופה, שנודעה בדמויות מיתיות ממחזות כ"דיבוק" ו"היהודי הנצחי", בזירה התרבותית שנוצרה כמעט יש מאין היא היתה קונצנזוס, אהובת הקהל והמבקרים, הגברת הראשונה והבלתי מעורערת של התיאטרון העברי שזה עתה נולד.

"הבימה" נוסדה כקבוצת תיאטרון-קולקטיב, אשר צמחה על הקרקע הפוריה של מהפכת 1917 במוסקבה בתוך הזרמים האמנותיים החדשים שצמחו באירופה באמנות הפלסטית, בתיאטרון ובקולנוע

ובמקביל הציונות, העליה השניה והקיבוץ.

ברבות הימים הפך לתיאטרון הלאומי שלנו, שלט בכיפת התרבות העברית לפני קום המדינה ובעשוריה הראשונים עם המבטא הרוסי הנוקשה והמשחק מלא הפאתוס, דמויות גדולות מהחיים.

שחקני הבימה גרו אף הם בתחילת הדרך במעין שיכון-עובדים משותף בסמוך לבניין התיאטרון ולכן גם ילדיהם חוו חוויה דומה לילדים שגדלו ב"בתי הילדים" מהקיבוצים.

למעלה עם אמא, למטה עם אבא.

לפני מספר חודשים עלתה דווקא בתיאטרון הקאמרי (הבימה לא יכול היה לקנות את הזכויות?) ההצגה "היה או לא היה" (וסרט הטלוויזיה בעל אותו שם) המספרת את סיפור אהבתם של רובינא ופן על רקע הרומנטיקה של עולם הבוהמה של תל אביב הקטנה בשנות השלושים, מיקרו-עולם כמו פריזאי, עולמם של שחקנים, משוררים, סופרים וציירים, אשר נעלם והותיר אחריו אמנים מפוזרים, עקורי שורשים, מסואבי מלחמות אגו ומעמד, בתל אביב החומרנית והקפיטליסטית של ימינו, הבונה מקדשים עטורי מזרקות ומוזיאונים לבנקים.

הסבתא, הבת, הנכדה.

אילנה לא ידעה דמות אב ובקושי ידעה דמות אם ביולוגית, אלכסנדר פן היה עסוק מדי בנשים, ישיבה ב"כסית", סיפורי גבורה ועריכת הבטאון הקומוניסטי "קול העם" (שבו כתב, בין היתר, אבידן הצעיר) אמה היתה רוב הזמן בתיאטרון ככוכבת הראשית ואחד הסמלים של התיאטרון יחד עם פינקל וברטונוב, אילנה נאלצה לחיות בביתה של משפחה אומנת.

כשבגרה היא המשיכה את  הדפוסים ההתנהגותיים של הוריה, נדודים רגשיים ואמנותיים, חיפוש דרך מתמיד, בעצם אף פעם לא היו לה בית או שורשים ולכן נדדה בין בני זוג ויבשות במשך כל חייה, מעין חור שחור שאין לצאת  

באמצע שנות השישים היא התחתנה שוב עם אחד מסמלי התרבות של התקופה, אורי זוהר, ואף ביצעה עימו את "החופש בבית הבראה" אך גם קשר זה לא החזיק, שניהם היו עסוקים מדי בעצמם ביצירתם בחיי הפיתויים

וההצלחה מלאת העליות והירידות.

החופש בבית הבראה

לך איתה

את "לך איתה" כתב קובי רכט בלחן של קובי אושרת ועיבוד של אלברט פיאמנטה שבא מתחום הג'אז, למרות שהיה מעבד גם באלבומים של אריק איינשטיין וכו'.

בלחן אפשר לשמוע גיטרות (לפני כן הקימו אושרת ורכט את להקת "שובבי ציון" שסגנונה היה מאוד רוקי באופיו ונגע בפסיכדליה) ותופים רועמים, קולות רקע דומיננטיים להעצמת המתח והאקו הדרמטי שהיה מאוד פופולרי באותה התקופה ( ע"ע להקת "אחרית הימים") וכנראה נשמע מצוין על ויניל באפרכסת הפטיפון הגדולה באמצע הסלון, שמו של האלבום "שני הצדדים", לעומת מ"לך איתה" המתקדם מופיע בו הדואט "הגבירה בחום" עם יוסי בנאי שמייצג את הצד של ה"אולדיז" אך עם טוויסט שאנסוניירי שובב.

ב1995 יצא בשקט בשקט התקליט הישן לראשונה בדיסק, במסגרת סדרת נוסטלגיה זו או אחרת

ושוב הספקנו לשכוח.

האלבום יצא בחברת פונוקול (מעין מוטאון ישראלית, חברה גדולה (סניף לחברת פונוקול העולמית) שממשיכה עד היום להיות לייבל היסטורי ואיכותי (כמו "קוליפון" של המוזיקה המזרחית ו"התקליט" של מרדכי זעירא) בעולם הולך ונעלם של חברות תקליטים ובמקביל ממשיכה להוציא מוזיקה חדשה ואף אלקטרוניקה.

(באותה תקופה יצאו בפונוקול גם "שבלול" וסרטי לול בשיתוף "הגר הפקות"

בבעלות זוהר ואברהם "דשא" פשנל.)

בימים ההם זמרות היו מבצעות ווקאליות, משוחררות להקות צבאיות, ששרו במעין מלודרמה גדולה מהחיים, קולקטיבית, ציונית ומגויסת.

בלהקות הקצב של רמלה והמסגר לא היו זמרות, שם כולם היו גברים, הרוק עדיין היה מצ'ואיסטי ובאנגלית (קאוורים בעיקר) בעוד הנשים העדיפו להתמקד בשירי ארץ ישראל ובמקרים קיצוניים נגיעות פולק (ע"ע חווה אלברשטיין)

עם השנים הפכו הזמרים למוזיקאים, לנשים לקח כמה שנים טובות להדביק את הפער,

בעוד שבארה"ב כבר היו סינגר-סונגרייטרס כקרול קינג וג'ואן באאז הפולקיסטיות

(חלוצת המוזיקאיות היתה אסתר שמיר רק בתחילת שנות השמונים).

תהליך הפקתם של שירי פופ (על פי הדגם של מוטאון) התנהל במובן הטוב ולעיתים הרע של מילה בשיטת הסרט הנע: מחבר(משורר או פזמונאי-תמלילן שממנו הוזמן השיר מראש)- מעבד-מלחין ורק בסוף אותה זמרת שהיתה עומדת על בימת פסטיבל הזמר בליווי תזמורת רשות השידור וסאונד אמיתי עשיר.

הכל הודפס על ויניל בשיטה האנלוגית וכך היית זוכה לצליל החם (פצפוצים על קוף המחט) ולעבודתם של בעלי מקצוע רבים שגם אם לעיתים נקלעו לקיטש סנטימנטלי , שירי מולדת, גבורה של אחרי מלחמת ששת הימים ודמיתולוגיזציה תנ"כית בלתי נלאית, הגימור הטכני והאסתטי היה מן המעלה הראשונה, הלחנים וההרמוניות נכתבו על ידי מלחינים בעלי רקע קלאסי כסשה ארגוב וגארי בארתיני ולא בלופים ממוחשבים או לפי האוזן או תוך פריטה קז'ואלית על אקוסטית בסלון.

רובינא מעולם לא היתה זמרת רוק ובטח שלא סינגר-סונגרייטרית, אפשר לומר שלא היו באותה תקופה נשים שביצעו את שיריהן, השיר זכה לפופולריות עצומה וגרסאות כיסוי במשך עשרות שנים בין היתר על ידי "נוער שוליים" ונינט טייב.

מדובר בשיר שהסאבטקסט שלו הוא, מצד אחד, עשה מה שטוב לך,

מצד שני, התייסרות בלתי נגמרת, קנאה כבושה, היא רואה ומבינה היא מחוץ לעסק, היא נחלת העבר ויודעת שלמרות שהוא מסרב להודות, נגמר לו ממנהף ואולי הדוברת היא בכלל הפילגש וזו מה"אתמול" שלך היא החוקית איתה אתה אמור להיות לגדל משפחה, ב"לך איתה" היא סוגרת מעגל.

האמירה של השיר היתה חדשנית, בתקופה כל כך שמרנית, כאשר ישראל עדיין נמצאת בפער תרבותי עצום מהמהפכה המינית בארה"ב, באה רובינא ושרה "לך איתה", מכבסת את כל הכביסה המלוכלת של הקשר הזה,

במקום "אהוב אותי", שירי אהבה, געגועים ולב שבור.

השיר איטי ומייסר, בקצב המחשבות, מתאים לימות החורף הנוגים כשהדמעה מנצנצת בסופו של קשר שסיומו ידוע מראש , שיר פרידה של סגירת פרק בחיים, סוג של קינה מודרנית, כמו "בלדה לאישה" של תרצה אתר או "את תלכי בשדה" של לאה גולדברג, קצת לפני ההתרסה של יונה וולך, לפני "אל תקרא לי מותק" ו"לא עובדת בשביל אף אחד", עדיין עידן התמימות, ובכל זאת, באופן אירוני, שיר שנכתב על ידי גבר.

קולה של רובינא נמוך יחסית לפופ נשי באותה התקופה, כמו הצרידות בקול של ג'ניס ג'ופלין (להבדיל) שלא תאמה את הסטנדרטים המקובלים או הקול הנשי השחור שלא טעם את הטעם הלבן של חברות התקליטים עד אמצע שנות השישים.

השיר הפך ללהיט ענק ובכך רובינא הפכה לזמרת פופ מצליחה, אך בסוף שנות השבעים, לאחר שנפטרו בזה אחר זה, אביה ובעלה השלישי, הפסיקה רובינא להקליט, התחתנה ועברה לגור בחו"ל.

כך נגדעה לנו זמרת פופ איכותית ונפלאה נוספת, נשכחה באבק עם התקליטים ואנחנו נמשיך להיות ארץ אוכלת, לועסת ומקיאה אמניה, השיר ידוע רק בשל הקאוורים הרבים, מתנגן ברדיו בימי זכרון, (ימיהם הגדולים של שירי המשוררים ושל שיריה של רובינא בפרט) אך לרוב לא זוכרים את הזמרת המקורית או הביצוע המקורי (ששונה אפילו מביצוע של רובינא, בלחן וליווי של מתי כספי, מספר שנים לאחר מכן)

לפני כשנה חזרה רובינא לארץ לאחר מות בעלה, ופתחה במופע חדש עם השחקן שלמה בר שביט המשלב את שיריה המוכרים עם סיפורים מ"הבימה" של אמה, כמו כן השתתף בר שביט בדואטים (החופש בבית הבראה והגבירה בחום) אך אפשר לומר שזה מעט מדי, מאוחר מדי, רובינא של "לך איתה" כבר לא תחזור, ההפקה הישנה והטובה, מיטב הכותבים של פעם כתרצה אתר (גם היא בת של משורר מיתי), חיים חפר, שירים של אביה כ"וידוי" והלחנים של סשה ארגוב.

סיפורה של רובינא הוא הסיפור של התרבות העברית והישראלית וסופה להשכח, עד שלא תהיה לנו מסורת תרבותית בעלת שורשים, מתועדת ומסודרת, נהיה נוודים, חסרי זהות, נתונים לחסדיו המפוקפקים של הרגע.