כבר איזה שעתיים אני יושב ומנסה ליכתוב משהו, כול מה שעולה זה רק תמונות... של כול הימים האחרונים, שינוים במזג האוויר, אני קורא להם שינוים במזג האוויר, בזיקים קטנים שרצים לי בראש, הוא... מיבחינתו בכול מצוין... הוא יושב שם ומחייך עלי כאילו שום דבר לא קרה.
הוא יושב מולי לובש חליפה שחורה וכובע אלגנטי, כמו שיש בסרטים... אנחנו יושבים מול שולחן הכתיבה. שולחן הכתיבה מואר במנורת לילה. מנורת הלילה מאירה באור קלוש את החדר... הוא מחייך אלי ושואל בכול מיתחכם "העדפתה אותה?" הכתיבה היתה חסרה לי כול כך, אבל הוא צדק...
כשהיא ניכנסה לי לחיים, הגיע גם המחסום הוא הבריח את המוזה ואת העצבות כאילו לא היו מעולם, המוזה חוזרת לביקורים חפוזים מדי פעם, מביאה איתה משב של מילים שמיתקבצות על פני צג המחשב בסדר כזה או אחר, מצירות ציור של ציבעוני והזוי, אבל תמיד אמיתי... הצבעים עזים ובולטים עד כאדי שניראה שהצייר הולך לצאת במחול...לספר את סיפורו.
גם הכתיבה חזרה, היא חזרה עלי ככלב מבולבל שבילה כמה לילות מיחוץ לביתו וישן ברחובות, מוכת רעב.
ואני פתחתי את זרועתי וחיבקתי אותה...
יכולתי לראות את החיוך הערמומי שלו הולך ונעלם יחד עם דמותו, החיוך שתיסכל אותי במשך שבועות ניראה לי עכשיו כמו חיוכו של ילד, תמים, שמח. הכתיבה סיפרה לי על מעללה בשבועות האחרונים, על מחשבות, ורעיונות... היא מחייכת עכשיו, וגם אני.
johnny
בבלוג זה
בכל הבלוגים
