אני לא מוצא שום קשר בין הניכתב בפוסט זה לבין הכותרת הדרמתית... אבל אני פשוט רוצה לעדכן את הבלוג, שאנשים לא יגידו לי מה למה אתה לא מעדכן...
אז... אממ די מעפן לבזבז כזו כותרת טובה אז אני יכתוב סיפור
בוקר יום ראשון, קמתי משינה עמוקה כול כך שעדין הרגשתי בחלום, לאוויר היה צבע ורדרד, כניראה שהעינים עדין נפוחות מאתמול בלילה, ההשפעה של ההרדמה עדין לא ממש חלפה הגוף עדיין מרחף מעט, פלאשבאקים מחזרים לי אותה לכמה שניות... החיוך, השפתיים שכול כך אהבתי לנשק, גל חום עובר בגופי, אין כבר דמעות, הם אומרים שאני פה כי אלוהים רוצה, אני עדין לא בטוח על מה הם מדברים. רק פלאשבאקים, שלה ושלי, רוקדים על הבר כאילו אין מחר, מתנשקים, עושים אהבה כול הלילה. ההרדמה מתחילה לפוג... יד מושכת אותי בחזרה מהעננים, הגוף שלי מקבל תחושה שוב, המחשבה מתבהרת.
אני זוכר אורות כחולים, סירנות, לא ידעתי מה קרה, לא יכולתי לזוז, ולא יכולתי לראות אותה בפעם האחרונה, יושבת בכיסא לידי חסרת הכרה, העינים המדהימות שלה...
הרגשתי שאני חייב לצעוק לשמים, על מיטת בית החולים צעקתי את נישמתי, למה!!!
היא חיבקה אותי ואמרה לי שזה רק חלום רע, השעה מאוחרת כבר ליפנות בוקר... סיפרתי לה על החלום והיא חיבקה אותי חזק ואמרה שהיא אוהבת אותי... כול הזמן הזה לא יכולתי להוריד את המבט מהעינים שלה כאילו שכמה שיותר אצלול בעניה כך אירגיש בטוח יותר...
נישארנו ערים, מחובקים, עד הזריחה וגם אחר כך, כבר הגיע הזמן ללכת לעבודה ואפילו לא תרחטי להגיד שאני לא יגיע היום... נישארתי בעיניה... בטוח
בבלוג זה
בכל הבלוגים
