חזרתי לכאן,

כמה התגעגעתי.

כבר שכחתי מהי כמיהה,

מה קורה כהמח בוער,

והלב רוצה רק לשפוך.

כנראה שהבלוג עזר לי בתקופות הכרי גרעוות שבחיים,

ולפעמים דברים קורים וצריך לחזור לשפוך הכל למקום שאף אחד לא יכול לשפוט.

את המחשבות הכי קרובות ובוטות את הפחדים את הכאב, התהיות.

אדם צריך תמיכה,

כזו שתקרב מעט.

את הכאב האישי,

לכאבם של כולם.

לרצות לגעת,

להטיל עוצר.

לשתוק.

ובסוף להתפרץ.

על כל דף,

על כל אדם,

על כל נשמה.

כבר שכחתי מה איבדתי כאן אבל עובדה שחזרתי, לשפוך קצת את השנה+ שעברה עליי לבד, קצת במחשבות עם עצמי.

ודבר אחד מובן שלא צריך שירים, אפשר לסכם במשפים לא מובנים רגש אחד, ולא צריך תגובות שיעריכו את אותו הרגש.

להרגיש לב, תמיד לא משנה מה .