דמעות על הסף בלי סיבה של ממש. או שדווקא יש הרבה סיבות, לא טובות מספיק אמנם, חמקמקות, פירוריות, אני לא יודעת. מתחשק לי להגיד שכשאני כותבת קורה אחד משניים, אני מתנקה או מתלכלכת. נדירות הפעמים שביחד. נראה לי שהפעם רציתי לצאת נקייה אבל התלכלכתי.
לפעמים אני חוזרת לטקסטים של פעם לחפש איזו מילה שאיבדתי. או איזו תחושה שפעם אחזה בי (אולי אני בכלל אחזתי בה, שלא לומר נאחזתי בה). ונוכחת לדעת כמה שום דבר לא באמת מת. פשוט מה שלא קרוב לעין, לא קרוב ללב. והמגלשה הזאת שלרוב לא בשימוש, עדיין חלקה ומהירה, ובעיקר לא מסתיימת עד שאני לא שולקת אותי כמעט בכוח מסיבוב ועוד סיבוב ועוד סיבוב. למטה.
האפקט המידי של ההרגל המגונה הזה, הוא לחיות אותך שוב כאילו לא עברה כמעט שנה מאז שהפסקנו לדבר. לראות את הפנים שלך בכל פינה. לחפש את הקעקועים שלך על כל פרק כף יד ובכל שוקה חשופה. לקוות שכל רטט בנייד שלי בלילה הוא אתה של יותר מחמש מילים ולב. וזה מצחיק, שש שנים הפצע שלך פעור לי בגוף, מגליד ונקרע בי לסרוגין, והמסקנה המתגבשת משנה לשנה היא שהוא לעולם לא יחווה רפואה שלמה. והגדולה שלי תהיה ללמוד לחיות איתו. לחיות עם נוכחות הרפאים שלך.
הרבה זמן לא כתבתי עליך ככה. בדרמטיות ובכאב. לצערי זה נעים. להרגיש משהו אמיתי וטהור בלב, זה נעים. למה רק איתך זה קורה למה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
מוּש השניצלית