דברים טובים באים באריזות קטנות

כל הנשיקות שביקשו סליחה על הפנים והצוואר. כל האצבעות שטיילו שבילים בתוך הסריג שלו (והוא בשלי). כל הליטופים במצח והחיבוקים של ראש שוקע בכתף על פינת הרחובות מתחת לדירה שלי. היו אני. שמבינה שהיא צריכה. בן זוג אמיתי. 

ישבנו על הברזלים של החניון וזה לא היה ריב, אלא ויכוח. ואולי לראשונה בחיי או לפחות מזה שנים כעשור, ידעתי את החוקים. המערכת לא השתגעה. היה קשה באימונים ואת הקרב לקחתי בהליכה. והכל אומר: אני. מבינה שאני רוצה. בן זוג אמיתי. 

אני יודעת שאף פעם לא אהיה משהו גדול. אני מצטיינת בתור פוטנציאל. אני מעולה בלהיות הבטחה. בכנות, זה מרגש הרבה יותר. במקום הזה לא מאכזבים כי מי יודע מתי תגיעי. את בסך הכל הבטחה. אני יודעת את זה ולכן לא מצפה מעצמי להיות משהו מעבר לבחורה עם המון מוטיבציה ורצון טוב. 

לפעמים אני נספגת בקירות. משתלבת בנוף. עושה עצמי לא שומעת, לא שמה את לבי. אך לרוב, בלעדי אין מסיבה. ולרוב אני נוכחת ומובחנת. לטוב. לרע. זאת הסדנה הרביעית שלי ועדיין, אני לא יציבה, נבהלת, מכסה.