גם הבוקר היא הייתה שם, ישבה על שפת מיטטתי, מביטה בי, מעוורת אותי, כ"כ יפה.
"בוקר טוב" לחשתי והושטתי ידי כלפיה, היא המשיכה לשבת, ללא תזוזה, מבטה מופנה כעת כלפיי הקיר, מקובע.
ידעתי שהיא לא תענה לי, לא עכשיו.
אחרי העבודה נפגשתי עם כמה חברים ושתיתי כמה כוסות, העייפות והשעה עשו את העבודה שלהם והמציאות והזמן התערבבו לעיסה דביקה אחת,
סימן שהגיע הזמן לישון.
לאחר מספר נסיונות פגעתי בחור המנעול ונכנסתי לדירה מפיל את כל מה שבדרך ומיד מרים, כאילו מנסה לא להעיר אף אחד. אף אחד.
פשטתי את בגדיי ונכנסתי למיטה. היא לא הייתה. מעניין מה היא עושה עכשיו, איפה...היא אף פעם לא מספרת לי.
כשהתעוררתי בבוקר היא עדיין לא הייתה. גם כשחזרתי מהעבודה. פשטתי בגדיי ונכנסתי למקלחת, שמעתי את הדלת נטרקת,
היא חזרה? או שמא זאת הייתה רק הרוח?
יצאתי עטוף במגבת, היא עמדה על יד החלון, מביטה לרחוב. "ערב טוב" אמרתי בשקט, היא הסתובבה, מחייכת.
"איפה היית?" שאלתי,אך היא המשיכה לשתוק.
"את באה לישון איתי?" שאלתי בזמן שעטפתי את עצמי בשמיכה החמה משאיר מקום בדיוק בשבילה להכנס בין זרועותיי. היא נשכבה על ידי, נצמדת בגופה הקר לגופי,חיבקתי אותה חזק ונשבעתי שלא אעזוב לעולם.
כשהתעוררתי היא כבר לא הייתה, ובמקום שבו שכבה נשאר רק מקום ריק.
זה היה בוקר גשום ולצאת מהמיטה נראה כמו הדבר הכי מיותר לעשות. אבל אין ברירה, כסף לא גדל על עצים.
הזמן זחל. שום סימן שהיום זז לאנשהוא.
היא הייתה איתי כל הלילה, כבר מזמן היא לא הייתה איתי כל הלילה, אך אין לי מספיק ממנה, אף פעם.
קיוויתי שהיא תהיה בבית כשאחזור והדרך חזרה נראתה כמו נצח, המחוג זז עוד שניה,ועוד אחת, וסוף סוף אני בבית.
עצמתי את עיניי וניסיתי להזכר בה. תווי פניה עדיין חרוטים בי, כל קמט, כל גומה בגופה, כל קימור, כל בליטה.
כמה שהייתי רוצה שהיא תהיה פה עכשיו, רק לגעת בידה הקרה, רק להרגיש את הנשימות שלה על העורף שלי.
הרגשתי את הקור חודר לעצמותיי, עטפתי את עצמי בשמיכת הפוך, גשם התחיל לרדת, מעיף את הוילון שתלוי על החלון הפתוח מצד לצד וידעתי,
ידעתי שהיא פה.
כשהתעורתתי היא ישבה שוב על שפת מיטתי, מביטה בי ברוך...
ואז היא קמה ויצאה מהדלת, מהחדר, ממני...
היא מושלמת. היא האחת, האישה שלי.
היא לא אמיתית. זאת הרוח שטרקה את הדלת.
חבל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
SonyWhis