ונזכרתי. נזכרתי איך ערב אחד כשהקומונה שיחקה כדורסל במגרש של הקיבוץ, ואני ישבתי בצד וצעקתי מילים כעוסות קיבלתי שיחת טלפון- מהמדריך ההוא שלי, שכל כך אהבתי והערכתי, וששר לי ולכל הקבוצה שיר לילה טוב. ישבתי עם חיוך מרוח כשהוא נותן לי פרטים על המפגש הבא.

"עם מי דיברת שיש לך חיוך כזה גדול?"

"עם ארז. אני חושבת שאנחנו מתחתנים."

"מישהו התקשר אליך, ערן. אבל עם א'..."

פתחתי את הפלאפון וראיתי שזה באמת נכון... דיברנו על שטויות. על צבא ועל מרמור. ונזכרתי איך היה מושלם במד"צים. כשהיינו ביחד בצוות (תחת הדרכתו של ארז המהולל) וכול מילה שנייה גררה צחוק, וכל תנועה מגושמת שלו הצריכה תיעוד.

ואיך שהוא השתלט על המיקרופון ושר שירים על נעליים סגורות, ושתיית מים...

איך שבמפגש סיכום, נשלחנו שתינו לקנות שתייה וחטיפים. אין לזה שום פואנטה. זה פשוט היה נחמד...

ואיך כשנפגשנו, רק שתינו, זה נהיה פתאום מביך. איך שהבנתי שהרגשות שלי מתפרצים הרבה יותר מדי מהר...

היום בבוקר, נסעתי עם אבא להקפיץ אץ האחים לתחנה, הם יוצאים למחנה פסח (קצר, ולא בפסח. שביתה זה חרא.). ונזכרתי.

זאת השנה הראשונה מאז כיתה ז', אם לא מכיתה ד', שאני לא במחנה פסח. שאני לא מעורבת בתנועה.

שאני לא לובשת חולצה כחולה וחיוך וכופתת דברים לעצים כי... כי אפשר.

זאת השנה הראשונה מזה 4 שנים שאני לא מדריכה. לא מפליצה איזה פעילות כשלרגע קצר אין.

שנה ראשונה שאני לא גוררת את הילדים בבוקר לעשות "יוגה" מאולתרת בשביל להעיר אותם.

שנה ראשונה שאני לא שרה שירי הלל למושב שלי ושניה אחר כך צוחקת על זה עם חבריי המדריכים.

שנה ראשונה וזה  כואב כל כך.

הכל אצלי מתקשר בסופו של דבר לתנועה.

אני נזכרת בזה יותר מדי.

אני מתגעגעת יותר מדי.

אני באמת צריכה את זה לעצמי. את הטיולים ואת הפוזה של המדריכה. את הילדים שמביטים בך בהערצה את החולצה הכחולה שמסמלת קצת יותר ממה שהיא אמורה.

אני אהיה מד"בית. אני אסיים צבא, ואחזור למושב כמדריכה. אני לא יכולה לעזוב את זה.

ואולי זה בעצם הזמן?

שיט.

"היתה תקופה כזו שהאושר בא בזעם,
צחקנו מהכל, שרפנו את מה שבא ליד,
לא נשאר לנו אלא לחבק את הצער,
להגיד "אתמול היה טוב ויהיה גם מחר".
אתמול היה טוב, אתמול היה טוב,
אתמול היה טוב, ויהיה גם מחר."

(שלמה ארצי- ירח)