כול כך הרבה זמן לא עליתי על הרכבת מכאן. וכל כך מהר עשיתי את ההליכה מהאוטו לתחנה. בכלל לא ספגתי את הריח ההוא שכול כך סלדתי ממנו ועם זאת כל כך הערכתי כי סימל בשבילי את ההגעה למקום שכול כך אהבתי. שאני עדיין כל כך אוהבת.

והנה עוד חיילים עולים איתי לרכבת... עם כומתה אדומה כמו שבטח כבר יש לחבר הקומונה שלי...

שיט! הכומתה שלי!!

-מרימה פלאפון ומחייגת-

"שחק? תסתכל שניה באוטו שלך... "

".."

"הכומתה שלי שם?"

".."

" שיט. אממ... טוב. אני חוזרת לכאן מחר, תשמור לי עליה טוב? טוב. שבת שלום"

איך שאני אוהבת את הילד הזה. כמה שהתגעגעתי אליו...

כמה שהתגעגעתי לכולם. כמה שלא הספקתי כלום.

כול פעם מחדש כואב לי לעזוב את המושב הזה. ולא הספקתי כלום.

-מרימה פלאפון ומחייגת-

"אופיייייייייר.. אני לא רוצה לעזוב את המושב הזה יותר לעולם " (קול בכייני ומעצבן)

"..."

"היה מדהים, לא הספקתי לראות את כולם. לא הספקתי לדבר עם רועי על ש"ש.."

"...."

"אה נכון! איך היה באבט"שים?"

"..."

"אז אני אראה אותך מחר בהכרזת גרעין? נהדרת."

זה מצחיק שאחרי שיחה אחת החיוך שלי עולה שוב. זה די מטופש שאני יושבת ברכבת עמוסה עם חיוך מאוזן לאוזן רק כי שמעתי את הקול שלה. רק מהמחשבה שמחר אני אראה את כולם שוב. את הקומונה שלי. שלי שלי שלי.

ואני רואה אותם  הרבה. ואני מדברת איתם הרבה. ואני לעולם לא אשכח. אסור לי.

אני כול יום חושבת על כול הפרטים כדי לא לשכוח... כול יום חושבת על השבתות ומשחקי הכדורגל, על הבישולים, על השעות הקטנות של הלילה והגיטרה. על הכל.

ושוב החיוך נעלם. לי. אלוהים, אני חושבת יותר מדי...

שנה זה לא מספיק.

שנה זה לא מספיק.

שנה זה לא מספיק.

Elton John - Can You Feel The Love Tonight-

לא, אני פשוט לא מוכנה לשמוע את השיר הזה עכשיו. אלטון הוא סוג של סם ממריץ לדמעות שלי.. לא אתן!

שתי לחיצות והשיר לא עובר. זה סימן. אני תמיד מאמינה בסימנים. כמה טיפשי.

"It's enough for this restless warrior just to be with you"

כן, אולי זה סימן. "לוחם חסר מנוחה".אני לא לוחמת. חסרת מנוחה אני כן. ולא, לא הייתי מספיק זמן איתם.

היה נהדר לשבת איתם אתמול ולראות סרט. "לב אמיץ".. הו, המבטא :) וזה כלל לא משנה שראיתי את הסרט דרך החריצים שבין אצבעות הידיים שלי שכיסו את פניי מפני מראות הזוועה שאני כלל לא אוהבת... ואם זאת כל כך להוטה להבין.

והם היו שם איתי. צחקו איתי כאילו שאני חברה שלהם מאז ומעולם. וזה בעצם מה שהייתי נכון? הייתי חברה שלהם שנה שלמה. מה זה גרעינרית בכלל? הייתי חברה של כל אחד ואחד מהם. ובגלל זה קשה לי לראות אותם כול פעם מחדש. כי אני לא מספיקה להגיד להם מה שחשוב לי. כי כמה שעות בערב ועוד כמה בבוקר זה בכלל לא מספיק בכדי להעמיק בכול קורותיהם...

ללכת ברחובות של המושב הזה שוב. אני רוצה לבכות שוב. הלכתי ברחובות האלה, פעמיים בשבוע, קבוע, שנה שלמה.

שנה זה לא מספיק.

הרגשתי כאילו חדרתי לחלום שלי. שחדרתי לתמונה מהעבר... ומי לא יודע שהחלום הגדול ביותר שלי הוא לחדור לתמונות מהעבר.

נוסטלגיה אהובתי.

ועכשיו אני חיילת. חודשיים סה"כ... זה היה יכול להיות שנה וחודשיים אבל אני לא מתחרטת.

ומה יהיה אחר כך?

הו, אני יקיף את העולם ואכבוש אותו.

יש לי לב של הרפתקן אבל מוח של הפחדן הגדול עלי האדמות.

אני אסיים את השרות, אטוס עם אמא להודו... אחזור לעבוד קצת בארץ ואז אטוס לפרו. לבד. ואז שוב אחזור לארץ, ואז אני אהיה מדב"ית ממש כאן במושב שלי. כי אני לעולם לא אצליח להפרד מהתנועה המטופשת הזאת ובו זמנית אני אלמד. אני אלמד אמונות, ומורת דרך, ופילוסופיה... ואז לאי הבריטי כולו. עם שחק. ששותף לחלומות שלי גם כן.

ואז...

אני לא צריכה לתכנן- זה מה שהמוח הפחדן אומר בזמן שהלב מתחנן כל כך הרבה...-

אני רוצה להספיק הכול.

אני רוצה לעשות שוב גרעין. עם אותה הקומונה. עם אותם הילדים. לתקן את הטעויות, לחוות את החוויות... לא לסיים את השנה הזאת לעולם לעולם לעולם.

שנה זה לא מספיק.

שנה זה לא מספיק.

שנה זה לא מספיק.

-תחנה הבאה, נתניה-

לא משנה.

"There's a calm surrender to the rush of day
When the heat of the rolling world can be turned away
An enchanted moment, and it sees me through
It's enough for this restless warrior just to be with you"

-Elton John - Can You Feel The Love Tonight-