קרנפים וגורי אריות

דבר ראשון ברצוני להודות לכל המגיבים שלי מהפוסט הקודם, שמחתי לקרוא את תגובות התמיכה המעודדות שלכם. אז איך אני מרגיש עכשיו? כרגע בסדר, זה בא והולך.

ערב יום הזיכרון תפס אותי בקו 400 מבני ברק לירושלים, מה שהזכיר לי נשכחות כי בדיוק באותו מקום הייתי בערב יום הזיכרון 2007 לפני שנתיים, כשנטלי ואני חזרנו מצילומים של הסרט "חומריו הבהירים" בגני תקווה, בתקווה (חחח) להגיע לטקס יום הזיכרון במבשרת. זה לא קרה, ובמקום זה עמדנו בצפירה באוטובוס העמוס עד אפס מקום, והתרגזנו לראות את חלק מהחרדים באוטובוס לא עומדים, אבל לשמחתנו הם לא היו הרבה.

השנה, לעומת זאת, רוב נוסעי האוטובוס לא עמדו, מה שדי הרתיח אותי. כשהתיישבנו פניתי לאחד החרדים ושאלתי אותו אם לא בראש שלהם לכבד את הצפירה. הוא הוציא אטמי אוזניים ואמר לי: "מה"? ואז כבר יצא לי החשק להגיד משהו. קצין אחד שישב לידי אמר לי: "אתה גר בירושלים ועדיין לא התרגלת לזה?" אז לא, לא התרגלתי ואני חושב שאסור לאף אחד להתרגל לזה.

למחרת עליתי על מדים ונסעתי לטקס יום הזיכרון בבית הספר שלי כפי שאני עושה כמעט מדי שנה מאז שסיימתי ללמוד. היה טקס יפה ומרגש מאוד, אחד היפים שראיתי בבית הספר. היה זכור לי במיוחד קטע קריאה בשם "הזל דמעותיך חייל", והנאום של המנהלת שבו היא אמרה את כל הדברים שאני כל כך מאמין בהם- שחייבים לנתב את הרגשות הקשים שמעורר היום הזה לעשיה חברתית, מנהיגותית ופוליטית.

אחרי הטקס היה כמו תמיד נחמד לפגוש את התלמידים (המעטים שאני עוד מכיר), המורים, החברים מהשכבה ומשכבות אחרות.

משם נסעתי לסבא וסבתא וניהלתי שיחה רצינית עם סבתא שלי על כל הדברים שמטרידים אותי לאחרונה (בין היתר אלה שהוזכרו בפוסט הקודם). אני לא אגיד שיצאתי משם יותר בטוח אבל תמיד טוב לחלוק את הלבטים והמחשבות עם אנשים שמכירים ואוהבים אותך.

חזרתי קצת הביתה ומשם נסעתי לתל אביב בדרכי לבלות עם ניר ואדם, חברי מהפקת הסרט. באוטובוס נעצבתי לגלות שכבר לא מאמינים לי כשאני אומר שאני מתחת ל-18 ואני צריך לקנות כרטיס רגיל... חחח

הגעתי לביתו של ניר ומשם נסעתי איתו ועם אדם להוד השרון, לעשות על האש אצל עדי, החברה של אדם. היה חביב, אוכל טוב ואנשים נחמדים. לאחר מכן נסענו יחד למסיבת רחוב בפלורנטין, אבל מאחר ואדם נרדם בדרך ולא ממש התעורר כשהגענו, הוא ועדי חזרו הביתה וניר ואני נותרנו אבודים בפלורנטין, מנסים למצוא את דרכנו למסיבה. הלכנו בעקבות האנשים, מצאנו את המקום ופגשנו את יוסי, אחד השחקנים מהסרט שלנו, אך נתקלנו במחסום של שוטרים שלא נתנו לעבור. ניסינו לחשוב לרגע מה לעשות עד שאחד השומרים לחש לנו "אם תלכו כמה מטרים שמאלה, תמצאו פרצה ותוכלו להיכנס".

הלכנו בעקבות ההוראות בסמטאות החשוכות, ואכן הגענו ל"פרצה" שהתגלתה פשוט כרחוב שלא היה חסום ודרכו היה אפשר להיכנס, ונשפכנו אל תוך החגיגה. שם המשכנו להסתובב בניסיון למצוא את רחוב פלורנטין- הרחוב המרכזי בו התרחש הכל, ושוב הסתבכנו קצת עד שנתקלתי בבית קפה שזכרתי שישבתי בו עם רן, עוד אחד מהשחקנים בסרט, במסגרת סבב הפגישות האישיות שעשיתי, ואז נזכרתי בדיוק איפה אנו וידעתי להוביל אותנו.

אז נדחקנו בתוך המון האנשים ופגשנו שם חברים של ניר מהצבא, ואז במקרה חלפה על פנינו אישה באקראי ואמרה שברחוב הקישון יש אחלה להקה שמופיעה. זה נשמע לנו מגניב והלכנו לחפש, לא לפני שתדלקנו בבירה וודקה-רד בול באחד הדוכנים. אחרי שלא מצאנו את הלהקה בצד אחד חשבנו שהיא עבדה עלינו, אבל אז גילינו שיש צד שני לרחוב ואכן היתה שם להקה (שקראו לה TMC אאל"ט) ששרה וניגנה לא רע, אבל האמת שנהנתי פחות מהשירים ויותר מהקונספט של הופעת רחוב שהיה ממש מדליק.

לאחר מכן הרמתי טלפון לבן, שגם הוא, נחשו מה- אחד השחקנים בסרט, שאמר שהוא יהיה שם ואכן הוא היה שם ופגשנו אותו, לעומת זאת את אודי- לשעבר מהסרט, וגלעד- לא קשור לסרט אבל חבר טוב מאוד, (שניהם הוזכרו כאן כבר מיליון פעם אז הקוראים הקבועים אמורים לדעת) אותם לא הצלחתי לפגוש למרות שקבענו להיפגש שם, כי אודי היה שיכור מכדי להסביר לנו איפה בדיוק הוא נמצא, וגלעד היה קרוב אבל לא הגיע לשם בסוף. אז ניר ואני המשכנו להסתובב עוד קצת ולהנות מהאווירה, ואז התחלנו ללכת ברגל דרך הסמטאות של פלורטין ונווה צדק ומשם צפונה לאורך הים עד לביתו של ניר ליד הירקון. בעודנו הולכים כבר עלה הבוקר ועדיין אנשים המשיכו לחגוג ולרקוד בכל מקום, זה היה ממש נחמד לראות.

הגענו לניר ומיד הלכנו לישון. קמנו בצהריים ולכנו לחפש משהו לאכול. לתדהמתנו גילינו שכמעט כל המקומות סגורים ביום העצמאות, כולל מקומות שפתוחים תמיד בשבת. הגענו למסקנה שאנשים פשוט עצלנים. נאלצנו להרחיק לכת עד ללונדון מיניסטור ואכלנו בפם-פם, מה שהיה די שווה את זה, ולקינוח אכלנו גלידה בסניף אבן גבירול של אייסברג.

במקור תכננו לעשות על האש עד עוד חברים בצהריים אבל זה לא כל כך יצא לפועל. חזרנו לניר וצפינו בסרט הפסיכי וההזוי מעט "פסטיבל הבירה", ואז עליתי על האוטובוס בחזרה הביתה- והי- בפעם הזו הנהג קנה את זה שאני מתחת ל-18! זה מאוד משמח אותי, וזה באמת לא מקמצנות או רמאות, אלא כי אני ממש אוהב את זה שאני עוד נראה צעיר מגילי, כי אני מרגיש ממש הרבה יותר צעיר מגילי.

ולמרות זאת החודש אני אהיה בן 22, עם זה אי אפשר להתווכח. אני ממשיך לדבוק בעמדה שגיל זה רק מספר.

בקיצור, היה ממש כיף בחג העצמאות השנה, ותודה לניר על האירוח J

לא עומדת להיות לי הרבה שלווה בחודשיים הקרובים, אני אשתדל לפחות לשמור על מצב רוח חיובי עד כמה שאפשר, ולא לתת לעצמי להישבר או להיכנס לדיכאון בגלל שטויות. אז לילה טוב בינתיים.