יומנה של נערה

הרבה זמן לא עדכנתי. וזה לא ששום דבר לא קורה, קורים המון דברים. למי שזוכר את הפוסט על הצבא, מכאן הכל התחיל בעצם... אני אוהבת שהבלוג שלי לא אנונימי, אני אוהבת להראות מי אני, לכתוב כל מה שקורה לי בחיים ולקבל תגובות (גם טובות וגם רעות) מאנשים שאת רובם אני בכלל לא מכירה. יש בזה משהו. למרות שאני אחת שאומרת הכל בפנים ומספרת הכל עליי, אף פעם אני לא אוכל לבוא סתם לידיד או חברה והתחיל לספר מא' עד ת' את כל מה שקרה לי בשבוע האחרון, לאן הלכתי, מה עשיתי, מה הרגשתי... ובכתיבה זה הרבה יותר קל. וזה גם לפעמים מאוד מוזר לפגוש ברחוב מישהו שמזהה אותי מהבלוג, מישהו שבחיים לא ראיתי, לא יודעת את השם שלו, לא יודעת מי הוא ומה הוא, והוא בא בשאלה נוסח "אז רגע, אתמול בסוף הלכת אליו, או לא?"/"אז מה בסוף קרה עם החברה ההיא, השלמתן?". מישהו שאני לא מכירה, רואה אותו בפעם הראשונה, מישהו שקורא אצלי בבלוג כבר שנים ויודע כל פיפס עליי. אחד החסרונות בלכתוב בלוג שהוא מוכר הוא שכל אחד יכול להגיע אליו. מספיק להזכיר את השם שלך ואז מישהו יגיד "אה, יש לה בלוג. בואו תראו". מספיק לגגל "קורל אלמוג" (ויש הרבה אנשים שסתם מגגלים שמות של אחרים בשביל לראות עליהם דברים) ואז הבלוג שלי, כל החיים שלי, מתגלים לעיניהם. אז מסתבר שגם בצבא אנשים קוראים את הבלוג שלי, ומסתבר שגם המפקד שלי בתפקיד הקודם (נגיע לזה תיכף) נכנס לשם וגם מי שמעליו, בקיצור, כל מיני דרגות כאלה ואחרות... והסביה היחידה שאני לא אתן כאן עוד פרטים היא כי אתם מכירים את הקטע הזה, עליי אני אכתוב הכל, כי לא אכפת לי, אבל על אנשים אחרים לא, כי עם כל הכבוד לבלוג המאוד אמיתי הזה, גם להם יש פרטיות בסופו של דבר...
זה מאוד לא היה נראה להם מה שהיה כתוב שם, למרות שכבר ראו את זה עליי שבוע אחרי שנכנסתי לתפקיד, את כל הדיכאון, העצבים, חוסר החשק, הקטע של "מה לעזאזל אני עושה פה?!". ובגלל זה זה מאוד הפתיע אותי שהם הופתעו מזה, כאילו מה, עשיתי שיחות איתם, אמרתי את מה שאני מרגישה... המפקד שלי הרגיש צורך לפתוח את זה מול כל הבנות, שגם הן בעצמן ציינו שזה לא היה לעניין בכלל, אבל הבלגתי. אני ממש לא אכנס לקטנות על דברים כאלה... בסופו של דבר יצא מזה משהו טוב, יכול להיות שהם פשוט לא יכלו לסבול את ההתנהגות שלי יותר, את הזריקת זין שלי שם, את החוסר חשק לעשות דברים שלא תורמים למדינה בשיט, לבזבז את הזמן שלי על שטויות ולשבת כמו לא יודעת מה יותר מדי שעות. ויכול להיות שאולי היה אכפת להם, אני בספק, אבל אולי. ולכן העבירו אותי תפקיד, העבירו אותי בסיס. עוד לפני שכל זה קרה, מרוב יאוש, החלטתי להתחיל תהליך יציאה מהצבא. הייתי במצב של... לא של דיכאון כמו שהרבה מחרטטים או מרגישים באמת, לא דיכאון של "אני לא יודעת מה אני אעשה לעצמי, אני אקפוץ מעזריאלי", פשוט דיכאון של... אני לא עושה שום דבר והשנים שלי סתם מתבזבזות... הגעתי לראיון לתפקיד החדש, הייתי קצת מופתעת מכל מיני דברים שם... התקבלתי. אמרתי לעצמי, טוב, בואי נחכה רגע עם תהליך היציאה, תתני לזה צ'אנס, תפסיקי ללכת עם ראש בקיר... אני כבר חודש שם בערך ו... זה פשוט הבדל של שמיים וארץ.
אני אומנם לא מצילה את המדינה, אבל אני בהחלט מרגישה שאני עושה הרבה יותר. אני בקושי מוצאת את עצמי יושבת רגל על רגל בלי שום דבר לעשות. במקום מקום עם כיתת בנות סביבי, אני במשרד שכולו בנים (חוץ מהמפקדת שלי) מה שברור שיותר טוב, כי אני יותר מסתדרת עם בנים והרבה יותר כייף לשרת איתם. הבסיס הוא אחר, יותר שקט, מבסיס של המון חיילים, עברתי לבסיס של קצת חיילים, שקט, רוגע... רוב האנשים שם איכותיים וכייף לדבר איתם. אני לא בוכה בבוקר שאני קמה ונוסעת לבסיס, אני לא סובלת יותר. אני מרגישה שלמפקדים שלי כן אכפת ממה שאני מרגישה, ויותר מזה, לי אכפת ממה שקורה איתי, לאנשים שמשרתים איתי ואכפת לי מה קורה סביבי בכל מה שקשור לעבודה. אני מוצאת את עצמי מתעניינת בדברים שאני עושה ואפילו רוצה לדעת עוד. אני נהנית לראות כל בוקר את האנשים שאני משרתת איתם. לא אכפת לי שזה יותר שעות, לא אכפת לי שאין לי יום חופשי בשבוע, לא אכפת לי שהבסיס יותר רחוק, לא אכפת לי שאין לי נגישות לדברים שהיו לי בבסיס הקודם, לא אכפת לי שאני צריכה לקום יותר מוקדם, פשוט טוב לי. לא הכל מושלם, אבל בהחלט שיפור ענקי... אני כל כך שמחה שקראו את מה שכתבתי פה, שהחליטו שאני "לא מתאימה לשם", כי באמת, אני לא מתאימה לעשות דברים בשביל אנשים שלא קשורים ללשרת את המדינה שלי. אני מרגישה ויודעת שסומכים עליי ושלא משחקים איתי משחקים שפוגעים על הדרך בזכויות שלי. שבוע הבא אני כבר רוצה להירשם לאוניברסיטה, דבר שהייתי צריכה לעשות מזמן, ואני מקווה שיהיה לי זמן לדבר על זה עם המפקד שלי, לבקש ממנו שיתחשב בי טיפונת בשעות בימים שאני אלמד, אני עדיין לא כל כך יודעת איך זה הולך כל הסיפור הזה...
אני לא חושבת על שום תהליך יציאה מצה"ל, ולהפך, אולי אני אפילו חוזרת למה שרציתי בתחילת הגיוס, לפני שירדה לי כל המוטיבציה, וזה טוב, טוב מאוד אפילו. מקווה רק שדברים ימשיכו להיות כמו שהם ושהכל יסתדר.