את יודעת, יש סיבה לכך שאני שותק.גם את זה קשה להסביר.
יש בי מאבק בין צדדים שונים. כל אחד רוצה משהו אחר.
מכירה את השד והמלאך, שרואים בטלויזיה על כתפיים של אנשים?
לפעמים אני מרגיש כאילו צד אחד לוחץ ודוחף אותי להתעצבן, להיות חסר סבלנות, לצעוק כנגד הניצול ובאופן כללי - להיות לא מסופק מכך שאין תגמול מיידי לדברים הטובים שאני עושה. חלק מהדברים שהוא אומר, השד הזה, אני לא בטוח בכלל שלגיטימי מבחינתי להגיד. לא בטוח.
והצד השני - אכפת לו, הוא דואג, הוא רוצה לעשות את הדברים האלה כי זה עושה טוב למישהו אחר. וגם לו.
אבל כששני דברים לא מסתדרים אחד עם השני, אני נוטה להתעלם משניהם (ע"ע היחס להורים שלי, מאז הגירושים...). גם כשזה בא מתוכי.
אז יוצא שאני נתקע. בשתיקה.
או שהצדדים מתווכחים ולא נותנים למילים לצאת, או שאני דוחף את שניהם לארגז, את הארגז נועל וקובר מתחת למיטה... ונותר חסר מילים.
חייתי חיים של בדידות.
הו, לא אגיד שבאמת הייתי לבד. עד השנים האחרונות היו לי שני סבים ושתי סבתות (וגם אמא של סבתא!), שזה הרבה יותר ממה שיש להרבה אנשים שאני מכיר.
אבל כמעט כל חיי הרגשתי לבד.
לכן הדברים הקטנים מאוד מורגשים אצלי. קל וחומר, הגדולים.
לכן אני מחפש דרכים להוכיח את עצמי, להוכיח שמגיע לי להיות איפה שאני. להוכיח לך. או בעצם, כנראה, לעצמי.
וככה, מסתבר, אני שם לעצמי רגליים. גורם למגדל הקלפים לקרוס.
את יודעת טוב מאוד, איך אנחנו מרגישים כשאנחנו לא בטוחים במקום שלנו.
ככה אני מרגיש.
אני זמני.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
