חזרתי מאוחר אתמול ממסיבת סמבה. התחלתי לעשות קפואירה לא מזמן והמורה שלי הזמין מאסטר מברזיל ואחרי שבועיים שהמאסטר העביר סדנאות ושיעורים (שלא הייתי בהם בגלל השהות ביפן..), המורה שלי אירגן לכבודו מסיבה.
המורה שלי הוא איש מואר במיוחד. יש בו טוב לב אמיתי, והוא ענו וביישן אבל במה שהוא אוהב הוא טוב והוא עף בעולם הקפואירה והסמבה חופשי.
ולי, יש מן קטע כזה שאני נורא אוהבת לאהוב, וגם בגלל שאני מרגישה די לבד בזמן האחרון (אפילו שסך הכל אני לא), נורא קל לי ל...נו, להתאהב.
יאללה, אמרתי את זה.
ונראה לי שאני סתם מגזימה עם הרגשות שלי, או אם התיאור שלהם בכל אופן.. או שקלות הראש הזאת וקלות הלב הזאת גורמת לי להרגיש חלשה וקטנונית, כמו ג'ורג'ינה מ"קטנטנות" ש"מאוהבת בכולם".
מאתמול בערב, לאורך כל המסיבה, לאורך החלומות הטרודים במשך הלילה, הרהורי לב מציקים, עד הבוקר המוקדם שאליו קמתי, לאורך היום ואפילו עד עכשיו. תחושה כזאת, אנושית כזאת, של קנאה והתרגשות, של תחושה של חוסר מימוש ותכנונים על איך להתקדם כדי להסיר מעליי את הכובד הזה שרובץ לי בגרון.
המאסטר עשה לי כבוד גדול ואפילו המורה שלי, הקריקטורה של בנאדם הזה, שהוא מקסים ומגוחך ומגושם למראה אבל עם שליטה מלאה בהכל. במה שהוא אומר ובאיך שהוא זז. והביישנות והצניעות הזאת שלו מסנוורת אותו וממגנטת אותי אליו. וזה לא עוזר לי בכלום מלבד לרצות לשבת אצלו בגינה, להכין לו ארוחה טובה, לשמוע אותו מספר לי סיפור, להתעורר במיטה שלו ולחזור לגינה.
ואני מנסה לחשוב אם זה הוא כי זה הוא, או אם זה הוא כי זאת אני, עם הצורך לתת ולאהוב ועוד בחור כזה, שהוא קסם מהלך והוא מושלם כי הוא רחוק מלהיות מושלם.
אז כשקמתי היום, וניגנתי קצת אביתר בנאי (טעות במצב רוח כמו שלי...), משהו גרם לי לכתוב. כתיבה בזמן האחרון הפכה להיות משהו כל כך מאומץ מבחינתי, אז עד שזה יוצא ויש עוד אשכרה שורה שתיים שאני ממש אוהבת כי הן הרגע הנוכחי שאני כותבת בו, זה עושה לי טוב. אבל כשקראתי את מה שכתבתי, רציתי לבכות.
ומאז כל היום אני פשוט רוצה לבכות, ולא מצליחה.
אז אני בטח אבכה הרבה השבוע, קצת מאושר והקלה וקצת מעצב עמוק ומייסר. אבל שניהם טובים כי הם הופכים אותי לבת אדם.
אמא שלי אוהבת לשמוע שאני בתוך כל הסרטים האלה, כי מבחינתה זה עושה אותי אדם טוב יותר, ובוגר יותר ואמיתי יותר בגלל שאלו רגשות אמיתיים שבלעדיהם אי אפשר להיות. ואני נורא מסכימה איתה.
זה השיר שכתבתי היום.
קוראים לו "בת המלך מהקומה העליונה"
בת המלך בקומה העליונה
מבית הכנסת הקטן, החבוי
היא אשת לוחם חירות, חירות
ששר שירים של חופש
והקולות מתעצמים בהיכלים בשכונה
ניבט הרחוב מבעד לבועה
האישה הכי יפה שראיתי בחיי
צירוף לא מושלם של שלמות
וכשהיא והנסיכות האחרות יוצאות לרקוד
מאחורי המחיצות, מהצד השני של המראות
הנשים הכי יפות שראיתי בחיי
צירוף לא מושלם של שלמות
"והבדידות," אני בוכה לה, "הבדידות שמכה
לי את הריאות והכתפיים"
והנסיכה עונה "את לא לבד, אחות יפה, כל- כך לא לבד,
את פיסה מהשמיים"
בת המלך בקומה העליונה
בבית הכנסת הקטן, החבוי
מאחורי הקונדיטוריה וחנות המשקפיים
וכשהיא והנסיכות האחרות יוצאות לרקוד
מאחורי המחיצות, מהצד השני של המראות
הנשים הכי יפות שראיתי בחיי
צירוף לא מושלם של שלמות
"יום יבוא וגם לך תבוא בת קול, עוד תשמע בהרים ובחוצות העיר
יום יבוא, יום יבוא, לילה כיום יאיר
תביטי פנימה, בת מלך, גם את בת מלך" היא מחזיקה לי את היד
"אין דרך שבה תוכלי ללכת לבד"
וכשהיא והנסיכות האחרות יוצאות לרקוד
מאחורי המחיצות, מהצד השני של המראות
הנשים הכי יפות שראיתי בחיי
צירוף לא מושלם של שלמות
לילה טוב,
טלק.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: