הכל מואר .

עוד יומיים ואני שבועיים ביפן.

היום חזרתי מימנאשי, מפסטיבל בוטו (BUTO) שהתקיים בחווה אורגנית משגעת בין ההרים. מקום יפהפה שקשה מאד לעזוב..

עכשיו אני שוב באקסקה (AKASAKA)- טוקיו, משכני בארבע עשר הימים האחרונים. אני בדירה של בן דוד שלי שנמצא כאן עוד מעט שנה, והגיע לכאן מטעם אינטל. הם מפתחים פה איזה משהו ממש מגניב שאני מקווה שגם אתם וגם אני נשתמש בו בקרוב.

הלוואי והייתי יכולה לפרט את העומס שלהדברים שקורים פה. את איך אני מרגישה שאני ה"מערבית" (יש את ה"מקומיים"- היפנים, ואת כל השאר [כי אי אפשרלזהות זרים שהם לא יפנים אבל מארצות מלוכסנות אחרות...] נקראים מערביים) היחידה בכל עשרת הקרונות ואפילו שיש כבוד גדול למרחב האישי של כל אחד, איכשהו כל העיניים נעוצות בי. את האוכל והריח והמאסות המטורפות של האנשים. את הנסיעה שאורכה ארבע שעות כדי לצאת מהעיר אל הטבע האצילי של המדינה הזאת. את העייפות שאחרי ארוחה טובה, אחרימופע ג'אז של נגים יפניים, אחרי שה"קירין"- הבירה המקומית פופולארית עולה לראש, אחרי שהולכים לאיבוד במסלול הטיפוס על הר אוטקה (OTAKE) בגלל שכל החצים המכווינים ביפנית, את הבוטו המטורף ואת החווה ואת האנשים ואת הצ'ופסטיקס ואת המוסיקה ואת המחירים של הכל ולהבין שתכלס, גם אחרי שיפני לבוש כמו קאובוי הגיש לך גוואקמולה וגם אחרי ששתי מארחות דוברות ספרדית ירדו קומה אחת לפנינו עם יפני מבוגר שדיברעל ציצים גדולים ונשען לכיווני וכיוון בן דוד שלי וחברה שלו- עדיין לא ראית כלום.

אני הולכת לשתות ולהנות את הלילה הלפני אחרון שלי בעיר הגדולה.

נשתמע בקרוב

טארו- סן.