הבולדוגים של נתב"ג

מחיאות הכפיים עם נגיעת הגלגלים באספלט גורמות לעיניי להתגלגל באופן לא רצוני. זה מעניין, כמעט שעתיים לפני כן, כשהמראנו, הבטן שלי התכווצה בכאבים וראשי נמחץ מרוב לחץ. ההבנה הזו שאני עכשיו בשלב האחרון של המסע, אחרי שעות של דרך, אחרי שעות של ערות, כנראה עוררה התנגדות בתאי גופי, כיוון שזהו זה.

והאמת היא? שמרוב כאב, אני רק רוצה להגיע הביתה. מעין מנגנון מוזר, לא?

המזגן מתעתע.

גורם לי לחשוב שהקרירות שחוויתי בלילות האירופאיים עד לפני רגע נארזה במזוודה כמחווה, מתנה, מהיבשת אליי.

אבל לא.

אני מתגלגלת לכיוון היציאה. הירידות המקבילות בנתב"ג, הפרוזדור של הנוסעים והשבים. ירידות לשני הכיוונים, נקודת מפגש בין טיילים, הצלבות מבטים. הרחמים בעיניהם של הממריאים, על אלו ששבו לארץ.

הלאה.

פרצופים עייפים של עובדי הטרמינל מקבלים את פניי שעה שאני מחפשת את הדרך החוצה. אני שמה לב איך צעדיי הופכים מהירים יותר, איך הפנים מתקשחות, הלסת ננעלת. My welcome home face.

והנה הם - הבולדוגים של נתב"ג.

נהגי המוניות שנובחים עליי 'טקסי טקסי' עם כל צעד שאני עושה. מריירים, מיוזעים, מעוררי סלידה. אני מתעלמת, מעמידה פני תיירת בארצי שלי, מינוס התמימות, מינוס הסקרנות.

החום. הלחות. ריח הביוב באוויר. הנביחות נשמעות ברקע.

אני. רק. רוצה. להגיע. הביתה. אני אעשה הכל כדי להגיע הביתה. 

נהג מונית שלא חייך מימיו מעמיס את המזוודות בתא המטען. אנחנו שישה אנשים, 4 תחנות.

הגששים צועקים מבעד לרמקולים: "מים לדוד המלך!!!!!"

רק לאחר שמתחילה הנסיעה, עם הבקשה להפעיל מונה, הבולדוג נובח: "אין מונה במונית גדולה! אם הייתם לוקחים מונית קטנה, היה מונה!"

אז כמה זה יעלה לנו? להגיע הביתה?

הבולדוג מעמיד פני חושב.

"600 שקל."

הלסת מתקשחת, השיניים הטוחנות, טוחנות זו את זו.

סירבנו.

הבולדוג נובח עלינו. מתווכח. צועק. יורק. אני, במושב האחורי, רק מאחלת לו טחורים עמידים בפני כל משחה וסטרואיד.

200 שקלים על נסיעה של רבע שעה. לא כולל החלל בתא המטען שלו, עליו הוא רצה 150 שקלים נוספים.

אני הצעתי להושיט לו את השטרות ולירוק בתוכם.

אבא שלי רצה להמשיך את הנסיעה.

כנראה שגם הוא רק רצה הביתה.

הבולדוג עושה טעויות בנסיעה, לוקח רוורס ברמזור אדום, עונה להודעות תוך כדי נסיעה, לא עוצר בתמרורי עצור.

ואז השיחה למוקדנית.

מרגישה כמו ילדה.

מרגישה בודדה.

הייתם קופצים?