הלחיים שלי סדוקות מרוב דמעות שהתייבשו.

הפעם, אלו דמעות הנובעות מעייפות. פיהוק אחר פיהוק אחר פיהוק, מעורר בי בחילה.

אני כל כך רוצה לישון כל הזמן.

What the fuck is that about?

לפני כמה ימים יצאתי מהקולנוע במקום שהוא לא איפה שאני גרה היום. אמרתי לחבר שהלכתי איתו: "אני לא מאמינה שגרתי כאן פעם."

והוא ענה: "כן, זה נראה כמו חיים שלמים."

 החבר נסע לביתו ואני החלטתי לנסוע לראות את הבית בו גרתי ביחד עם ההוא. ההוא שאני כבר לא זוכרת כל כך איך הוא נשמע, איך הוא נראה, באיזה צבע באמת היו העיניים שלו.

ירוק או כחול.

נסעתי, אבל לא הצלחתי למצוא.

לא הצלחתי.

חיפשתי, הרי גרתי שם במשך כמעט שנה, הרי הייתי נוסעת לשם כל יום. איך זה שאני לא מוצאת?

התחלתי להבהל. שמתי ווייז. לאחר כמה דקות כן הצלחתי למצוא את הרחוב, אבל לא ידעתי היכן לפנות. לא ידעתי מתי זה ייגמר.

בסוף, במקרה, ראיתי את השלט ופניתי שמאלה. נסעתי ונסעתי והרחוב פשוט לא נגמר, לא הצלחתי לזהות איפה היה הבית שלנו.

בסוף כן.

ראיתי את החלון העגול והתחלתי לבכות.

בסוף.

 זה בסך הכל

סיפור מאוד עצוב

מה שקרה לי.

המחווה הגדולה ביותר בעולם הפכה למה שגימד אותי יותר מכל.

הלוואי שהייתי יודעת איך נראה הצד הטוב של 

אהבה.

המכשפה יושבת על המטאטא ומשקיפה על הירח.

השתקפותה על פני האגם המנצנץ נראית כמו סופת טורנדו ומהווה כתם שחור על מה שאמור להיות מרבד מימי חלק, עמוק ורגוע. מסונוורת מבוהק הירח, היא עוצמת את עיניה וחושבת על כמה שגבה כואב מלשבת זקופה על המטאטא, כמה עייפה היא מהמשך התנועה בחיי הבדידות שנבחרו עבורה. היא מהרהרת כמה קרים מימי האגם שתחתיה והאם עליה להתמסר ולוותר על האחיזה במטאטא, או שמא עליה להמשיך כהרגלה בכישופייה, בלחשייה, בימים גשומים שתאלץ להעביר על עצי דובדבן ובאכילת עוגות שרופות שניתנו לה כמחווה של רצון טוב על ידי ילד שלא באמת מבין רצון טוב מהו.