סף תסכול נמוך עד לא קיים.

כתבתי פה פוסט על אובדנות והוא נמחק כי ישרא בן אלף זונות. באמת שנשבר לי כבר ואני מרגישה שגם מכאן אני אעלם סופית.

די כבר.

אני לא בטוב.

אף אחד לא מבין את זה.

 ישבתי אתמול אצל הפסיכולוגית וכל שאלה שהיא שאלה אותי נענתה במילים 'אני. רוצה. למות.'

זה החלום שלי, באמת.

אני רק מדמיינת את זה קורה, אינספור דרכים אפשריות, זה כמו אוויר לנשימה.

למה אני חייבת לחיות את החיים האלה? למה זה נכפה עליי ככה?

 היא שאלה אותי - לאן את הולכת מכאן?

מכאן, כלומר מחדר הטיפול.

למה לא הביתה? במטבח יש מגירה מלאה בסכינים, מתחת לכיור נח בקבוק יפה של אקונומיקה ובחדר השינה מגירה גדושה בכדורים.

במקום זאת, עניתי - לשדות.

אמרתי לה שזו ההזדמנות להריח פריחת הדרים. היא שאלה- מה, זה עכשיו?

כן. זה עכשיו.

בעוד חודש בערך כבר אפשר יהיה להריח מוות של תותים. לא מוות של ריקבון, מוות של תותים שרתחו ונשרפו בשמש. מוות של ריבה.

היא אמרה שאני משוררת.

אני אמרתי שאני רוצה למות.

זה הולך ביחד.

 פיטרו אותי ממקום עבודתי.

הם לא קוראים לזה פיטורין. הם אומרים - 'אם את בוחרת בלימודים, את בהכרח לא בוחרת בעבודה.'

ואני, שבכלל לא אכפת לי ממטלות ההגשה יותר, בכלל לא עושה רשימות יותר (וזה אומר הרבה), בכלל לא מאמינה שאני אצליח כי אין לי לשון חומה וסכינים במרפק, אומרת לעצמי - זה לא או זה או זה.

זה לא חייב להיות דיכוטומי כל כך.

'אבל זה כן'.

אבל זה לא.

ייש פה איפה ואיפה, בהחלט. יש כאן עובדים שעושים מה שהם רוצים, ולהם כן יש את הפריווילגיה לעשות מה שבא להם.

אבל מאסתי במאבקים ומלחמות. באמת באמת. אין לי כבר כח.

העמיתים שלי אומרים להנהלה 'אתם מפספסים פה עובדת מדהימה. תנו לה לעבוד במתכונת שהיא הציעה, תנו לה להצליח לשלב, כולם ירוויחו מזה'.

אין מי שיקשיב.

 אבטלה איט איז, לפחות עד יולי. מתנצלת בפני כל משלמי המיסים (שאני ביניהם).

זאת כמובן אם לא יקרה נס שייקח אותי מכאן לפני כן.

היא צודקת בכל מילה שלה אבל היא בלתי נסבלת. קשה להקשיב לה. קול מעצבן ממש.

אז אם אתם רוצים בכל זאת לבחון מה היא אומרת - הנה התמלול:

אתמול הפסיכולוגית שאלה אותי אם אני כועסת או מאוכזבת מההורים.

היא הסבירה שכעס אוחז בתוכו תקווה שדברים יכולים להשתנות ואילו אכזבה, משמעותה הכאב הכרוך בהבנה שדברים לא יכולים להשתנות.

אמרתי לה שאני כועסת על אבא שלי ומאוכזבת מאימא שלי, שכבר שכחה איך זה להיות אימא.

אני מנסה לחשוב, האם מישהי שהפכה לאימא בגיל כל כך צעיר וחייה פשוט 'קרו' לה, הייתה יכולה להבין באמת מה זה אומר להיות אימא.

4 ילדים.

2 נגלות.

הגדולות מגדלות את הקטנים בשעה שאת קורסת על הספה אחרי יום עבודה ונרדמת עד הערב.

ואז המחלה. ואז ההתרחקות. ואז האחריות שאני לקחתי בתוך כל הדבר הזה.

ההיפוך בין הילד ההורי מדי להורה הילדי מדי, קשה מדי, נמאס עליי.

למה את לא מתעניינת בי? למה את לא מתעניינת באף אחד מהילדים שלך?

למה צריך להזכיר לך להתקשר אלינו? למה צריך להזכיר לך שאנחנו קיימים?

למה את מתלוננת שלא מגיעים לבקר אותך, כשזה קצת quid pro quo?

למה שיגיעו באמת?

את קמה בצהריים, יושבת בחוץ ומעשנת ג'וינט אחרי ג'וינט, מחפשת מה לקנות בעלי אקספרס או נודדת בין סודוקו לאינסטגרם, לבאבלס.

ואז היי, הנה מגיע הערב. ולא הכנת ארוחה.

כואבות לך הידיים, נכון. כואב לך כל פעם משהו אחר.

תמיד יש סיבה למה לא לעשות.

תמיד יש סיבה למה לא.

תמיד.

כשהייתי עם שפעת, למה לא התקשרת? כשהייתי עם קורונה, למה לא התעניינת?

את טוענת שאכפת לך, אבל אני מגיעה לתובנה שזה רק כאשר זה מונח אל מול עינייך. וגם אז, זה בלתי נסבל. 'מאמי מה קרה' בטון המעצבן והנגרר. תסתמי כבר, את לא פה, לא אכפת לך.

אבא שלי אולי נואם נאומים (אותו נאום בכל פעם) אבל הוא מתעניין בי. אכפת לו ממני. את אדישה אליי, אדישה לכל הילדים שלך ואדישה לחיים ואל תספרי לאף אחד סיפור אחר, אנחנו לא קונים את זה.

הפסיכולוגית אומרת שאולי נפגעת פגיעה קוגניטיבית מאז המחלה. זה לא מעניין אותי. אני רואה איך איבדת את הסקרנות שלך. מה מחכה לך ביומיום?

ככה מתנהג אדם ש'זכה' בחייו שוב?

יש שיטענו שכן, זכית באפשרות לבחור בדיוק איך את רוצה לחיות את החיים שלך. הנה, את חיה את החלום שלך. לעשות כלום.

אני בזה לזה ואני מאוכזבת ממך. את תהפכי לסבא ואני אצטרך לסעוד אותך.

 מה את מטיפה לי על כמה החיים יפים אם את חווה אותם דרך מסך?

למה לא שמרת עליי מפני העולם הזה?

למה את כועסת עליי על כך שלא סיפרתי לך מה עבר עליי?

למה עשית לי את זה? למה הבאת אותי לכאן ועכשיו כועסת על כך שאני

גם.

כשאת אומרת לי

שלא מזמן

חבטת

בעצמך

עד לכדי כאבי ראש

שהדהדו למשך

שבוע

את מוסיפה

באגביות

בלתי

נסבלת

שהיה שם מישהו

שאחז את ראשך

בחמלה

וחיבק את הצער

ואת הזעם

ואותך.

אם כך

תוהה אני

כיצד תוכלי בכלל

להבין

מה נותר מראשי?

בעולם בו אדם מכה אדם אחר, זוכה בפרס ותשואות הקהל דקות ספורות לאחר מכן, מי בכלל מתפלא שיש פיגועים ומלחמות?

אני מתה על צביעות.