טוב. אני מרגישה שכל כולי גועשת. אני לא מפסיקה לבכות מאז יום רביעי ואני מרגישה שאני צריכה לעשות קצת סדר בכאוס.
על מה את כועסת, סטופיד?
1. לימודים
מנהלת בית הספר היקרה, מי את לעזאזל?
מתי הצגת את עצמך בפנינו, המסלול ה'פחות נחשק', ה'צדדי'? מתי גילית בנו עניין? מתי הזמנת אותנו לשיחה אישית? מתי אמרת לנו שלום במסדרון?
במשך שנה וחצי, אף לא מילה אחת.
אז למה שאני אסכים לקבל את ההחלטות השרירותיות שלך?
בואי תאלצי את כולם להגיע פרונטלית לבית הספר. בואי, אל תאכפי מדיניות של מסיכות. בואי תתני למורים להגיע לשיעור כשהם מעידים על עצמם שהם לא מרגישים טוב, תאפשרי להם ללמד כיתה שלמה - בלי מסיכה - ואז כשהם מדביקים תלמידים, תדרשי מכולם לבצע בדיקה ביתית -על חשבוננו, כמובן, וללא החזר, ואם יש מישהו חולה - לא תאפשרי לו בשום אופן אופציה היברידית, למרות שהוא מחויב בבידוד של 5 ימים על פי חוק.
כן, המון המון היגיון יש בהחלטה הזו.
למה אני צריכה להתחנן למשובים על העבודות שלי? למה אני צריכה להזכיר למורים? למה אני לא יכולה לקבל את המשובים - כתובים - אלא לגרד שברירים ממפגש עם צנון גריאטרי שאין לו מושג בכלל מי אני ומאשים את הרגישות שלי בכך שאני 'מאוכזבת' מהלימודים. FUCK YOU
העובדה היא שהלימודים האלה עולים המון כסף. לקחת אותו, את בהחלט יודעת. לספק את התמורה? פחות.
חייבת להגיד, אני לא ממש נהנית מה-golden showers שאת ממטירה עליי, תודה.
2. אנושי ואנוכי
ש היא מן אות כזו שנראית כמו קלשון. כמו של לוציפר.
כ היא מן אות כזו לא שלמה, חצויה, שמפנה גבה לכל מה שמאחוריה ומתחברת בחיכוך חך צורם לכל מה שלפניה.
והאמת היא שאין הבדל גדול.
האמת היא? שאנוכי ואנושי הן מילים נרדפות.
ולא סתם אני בזה לאנושות השטנית והמרושעת. ולא סתם אני מרגישה כל כך לבד כל הפאקינג זמן. כל. הפאקינג. זמן.
אני גדלתי עם חוסר יכולת לווסת בין נתינה ולקיחה. מבחינתי, לקיחה היא אקט שמאפיין את האנושות, ואני לא רוצה להיות חלק מכל הרוע הזה. אז אני בצד שמעניק.
אני מתנדבת. כל הזמן. בחווה, בבית אבות, בבית ספר לילדים על הרצף, בפנימייה, עם חיילים בודדים, יו פאקינג ניים איט.
אני עובדת בעבודה שתכליתה - לשים את האחר(ים) במרכז, להעניק להם, לעזור.
אני תורמת דם, לא צריך אפילו למצוץ אותו ממני.
אני הראשונה לזנק כשאימא שלי צריכה משהו, לא השארתי שום פיסת טוב לעצמי.
אז על מי אני כועסת?
אנוכי. על עצמי.
אני לא מכינה יותר עוגות לאף אחד. גם לא עוגיות.
אני לא באה יותר עם אוכל נוסף, למקרה שלמישהו אין.
אני לא מוכנה לתת יותר לאנשים שרק לוקחים ממני ומסתכלים עליי כמו איזו קריקטורה של הנדבנית החמודה.
הכוונות שלי הן תמיד טובות, אני תמיד אגיד מה שצודק בעיניי. אבל החריקה של טחנות הרוח מחרישה את אוזניי ונמאס לי.
תזדיינו כולכם.
3. אימא
למה את לא שואלת מה שלומי?
"כשכואב לנו, הגוף מפריש הורמון בשם בטא-אנדורפין שהוא משכך כאבים וגורם לנו לאופוריה.
אז אם את רוצה לרמות את הגוף, להתמתח זה טוב... עד לרמה שטיפה כואב ואז
לשחרר."
הבידוד הזה גורם לי לרצות להעיף את הפלאפון ולהשתבלל אפילו יותר. שאף אחד לא יצליח להשיג אותי, שאף אחד לא יראה. כמו הגלימה של הארי פוטר.
כששואלים אותי שאלות כמו 'נו מה זה עוד יום לפה, יום לשם' ולא מבינים כמה השאלה הזו יכולה לטרגר אדם בודד...
זה בעייתי.
Help me
I can't hold your heart anymore
It's better off out of my clumsy hands
Even if it falls down to the floor
Help me
I don't know how to hold your heart anymore
If I press too hard, it shatters
If it's not strong enough, it pours
Help me
I can't have control over your heart anymore
My soul is ill and rotten
My radiation will ruin your core
Help me
I don't know how to ask anymore
You have to go on without me
Even if your heart is too sore
But
It's just that I
Can't
Be
Helped
זה נקרא בקשה לעזרה. וזה מתמצת את מערכת היחסים האחרונה שהייתה לי, מנקודת מבטו.
אני הולכת לעשות קצת מתיחות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
