הרבה זמן לא הייתי כאן. לא היה לי זמן, עברו עליי המון דברים.

פרק א': אובדן

השבוע הלכו לעולמם שני אנשים שיקרים ללבי.

אחד מהם הוא מארק לנאגן. מארק לנאגן היה מוסיקאי בחסד עליון, זמר יוצא דופן עם קול שאין שני לו. יצא לי לפגוש אותו בהופעה שהייתה לו כאן לפני כמה שנים. הנוכחות שלו הייתה פשוט מבעיתה. זה הרגיש שהעיניים שלו נמצאות כל כך עמוק בתוך הגולגולת, שהוא מביט בי ממרחק רב, למרות שאני מטרים ספורים ממנו.

אחי שלח לי הודעה, אחרי יום מאוד מאוד קשה בעבודה.

"מארק לנאגן... עצוב"

אני בדיוק ישבתי על האסלה והתחלתי למרר בבכי. עוד לא יודעים ממה הוא נפטר. אני ממש מקווה שלא מסמים.

בגל הראשון של הקורונה האזנתי לאוטוביוגרפיה שלו (קריינות שלו גם כן). הוא סיפר לי באופן אישי על המאבק שלו בהתמכרות ועל כך שהוא אפילו גר ברחוב בגלל זה.

אני ממש מקווה שלא מסמים. הוא יחסר לי מאוד. לפחות ישנה המוסיקה.

האדם השני... הוא אדם שלו אני צריכה לספוד מחר.

ואין לי הרבה מה לומר. ועצוב לי.

פרק ב': טירוף

היום צעדתי בתוך ערפל באנדרטה גדולה לזכר אחת מהמלחמות. שמעתי קולות מדברים בלחש לא רחוק ממני ולרגע אחד פחדתי באמת. דמיינתי איך מגיעים לוחמים מצד האויב ורוצחים אותי.

מאוחר יותר מישהו הסתכל עליי ואמר לי שיש לי פנים של רוסייה. תיקנתי ואמרתי אוקראינית. ואז מי שעמד לידי אמר 'היום אסור להתבלבל'.

היום אסור להתבלבל.

איך יכול להיות שאף אחד לא עושה כלום?

אני כואבת את מה שנהיה מאיתנו.

פרק ג': אמון ושבר

משהו קורה בעבודה. משהו שטורד את חלומותיי, כשאני כבר ישנה, ומערער אותי. משהו שמפחיד אותי.

משהו שיביא עמו צונאמי, כך אומרים.

אבל תמיד יש רעידת אדמה שקודמת לכך. כולנו בוכים ורועדים. 

מה זה אומר על מי שלא?

אני מפחדת מההמשך. אני מפחדת מכך שאולי היה עבר.

מרגישה שדחקו אותי.